די.
אני יותר לא שואף לפיסגה.
אני מואס בשבלונה. בתבנית המזדרגגת שהחברה
הכתיבה לי.
אני לא חייב להציב מטרות ולהגשים אותן כדי
להיות מאושר, מטרות זה לרפי שכל, שלא
מסוגלים להשיג אושר בדרכים אחרות, ויש להם
צורך להציב מטרה דמיונית כדי שיוכלו לכבוש
אותה.

סורה עימי," הפצרתי. ואתה שפל ראש,
בעקבותיי. "הלא תראי?" שאלת, ואני צחקתי
כי אין פחד בליבי. "בוא כבר, בוא עימי,
טיפשון". איך יכולתי לחשוש, והלא את חיי
הייתי נותנת תמורת אהבתך. עייף היית, ואני
רעננה כפרי בשל. אל המיטה הובלתיך, שכב
נא, אהובי. חיוור ויקר כרעת

את תמיד מתעקשת
להציע את המיטה
מיד אחרי שאנחנו
שוכבות.
כאילו אני מביאה
חולי למיטה הזאת.