הלכתי לבית-ספר וראיתי ברחבה מול הספרייה
ים של כתמים לבנים. היו עוד כמה אנשים
שעצרו להסתכל על המחזה המוזר הזה. אלו היו
מאות ספרים שהשתזפו להם בשמש הקיץ החמימה.

מהמראה נשקפה אליי בחורה, שהמסקרה שלה
נוזלת על לחייה בפסים שחורים, שהליפסטיק
שלה מרוח, שקצה השרוול שלה מרוח בשכבת
אבק, אבל היא חייכה. "אל תחייכי," אמרתי
לה. היא המשיכה לחייך. "למה את מחייכת?"
שאלתי. דמעה נוספת זלגה על לחיי. היא
המשיכה לחייך. "מי את?" שאלתי

אולי אומר לך שהתנתקתי ממך,
שכל יום מחדש בוחן אני את אורך חבל הטבור,
ומותח.