שני קולות כל כך שונים בשני סיפורים זהים.
האחד ציני, בוחר לעצמו דמות דכאונית, השני
של נערה שרוצה שכולם יאהבו אותה. בסוף,
בשורה התחתונה, כל אחד רוצה שיחזרו אחריו
וכל אחד מאמץ עבור מטרה זו דמות אחרת.

ההצגה הסתיימה
והמסך ירד
האנשים החלו לנוע, השתיקה נעמה
ולפתע אני לבד

פתאום שומעים בחוץ חריקת בלמים עצבנית,
ואז הם צורחים כל מיני דברים בערבית וחלק
אני דווקא מבין, כמו מנייק, ואז שניים או
שלושה תופסים את זה שירו בו ומתחילים
לסחוב אותו לתוך המיון, תמיד זה נראה
כאילו הוא הולך ליפול להם מהידיים איך שהם
מחזיקים אותו עקום, כולו