|
 83458104
(וזה לא מה ש)/יונה וולך
וזה לא מה ש
ישביע את
רעבוני לא
זה לא
מה
שיניח את
דעתי
לא זה לא זה
אהבת אותי במדורת ל"ג בעומר, מקיאה זכרונות ישנים
בריח של וודקה 40% אלכוהול.
|
אביר של ביריות אתה תהיה לי.
תכרך על ירכיי בפיוט השמור ל
אריגי סאטן לבנים
|
לא, זה לא החורף שהקדים,
זה רק המבט הקר והירוק שלך
|
הייתי לוקחת כל פיסת זכרון ממך,
מייבשת אותה,
ומגלגלת.
|
פסים-פסים של לבן מסודרים על כנפיים.
כ מ ו א ב ק ת ק ס מ י ם .
אני אעוף איתן רחוק,
אנסוק.
|
הג'יהאד האיסלמי מתאבד בירושלים,
אני מתאבדת עליך כל יום בתל-אביב.
|
נמאס לי להיות אישה.
כבולה בתוך הדימוי הקעור, המכיל.
|
במקומות הקדושים חפרתי, הזעתי.
לתוך האדמה צרחתי:
"אהבתיך עד כלות"
|
עברו יותר מארבעה עשר ימים
מאז הפעם האחרונה שהיינו בים.
- אני אפילו לא יכולה להסביר כמיהה
לגרגירים-גרגירים של חופש...
|
וכשתסתכל עליי,
ותזיז שיערה סוררת מעיניי,
צלילים חמימים של אושר ב-סי מז'ור יציפו את החדר,
וישחררו כל שריר מכווץ בצווארי.
|
ההתפכחות ממך
היא ניתוח קטרט.
- ההתפקחות שלי.
|
אני יוצקת את נוכחותך בגופי
המילים שלך - מתכת כבדה
נודדות ארבעים שנה.
|
התקשרתי אליו בלילה מטלפון ציבורי.
-לא בגלל שאני פחדנית-
בגלל שאני רומנטיקנית.
|
אני עוטפת את עצמי בשכבות שכבות של קרומים,
מתמסרת לחמימות שבבדידותי.
-אפילו ציפורני החתול שלך לא יוכלו לשרוט אותי עכשיו.
|
אני מעבירה לחמישי,
וזאת רק תל- אביב.
מחכה שמישהו ינסה אותי, יבלע
אני מאבדת, מתאבדת.
תמצא אותי.
|
אני אהיה שם.
סוערת ומעגלית
כמו משיחות מכחול
בציור של ואן גוך
|
אני מעבירה את אצבעותיי
בשערך
בין עינייך
בתוך שפתייך
|
רקמתי חלומות בקורי עכביש.
התפשטתי.
( אני אלמנה שחורה )
|
אתה, שלא ראית אותי.
וציירת לעצמך מעטפת מעורפלת של ריחוק.
-ניכור אירופאי בניחוחות מזרח תיכוניים-
|
הזיפים הקשים שלך הבהירו לאחרונה.
-זה מצחיק אותך שאני שמה לב לכך.
|
מים גנובים ימתקו.
והמים שלי, הם כינרת רוויית אלכוהול.
|
ואני, מחפשת משמעויות בעשב המצהיב
שלצידי הדרך.
אין שם כלום.
|
ישבתי בבר אפלולי, עם מחשוף ואיפור כבד.
אפילו כתב הרופאים שלי לא הצליח להסתיר
את הנאיביות.
|
דווקא עכשיו, בדידותי צלולה מתמיד.
|
הם ילבשו בגדים לבנים מבד שהביאו מהודו (אבל יהיה כתוב על
הטיקט MADE IN CHINA).
ואתה גם תאהב אותם.
ואולי לרגע, תאהב גם אותי.
|
בשבילי, כל הערב הזה היה מסיבה גרועה.
הלוואי שיכולתי לשים אצבע בגרון ולהוציא הכל.
לעשות חוקן לכל המועקה שהסתובבה לי בגוף כמו סלמנדרה.
|
חלמנו חלומות שהכתיבו לנו בתכנית טלויזיה.
מחאנו כפיים בצייתנות כשהקבוצה שלנו עלתה ליגה.
הסרנו מעלינו אחריות, פשטנו את מעילי האשמה ולבשנו פוקר-פייס.
|
רציתי לכתוב לך סיפור. על איך הים כל כך הרבה יותר חזק ממך.
(כל כך הרבה יותר חזק ממני). רציתי שתדע, שכשהים רגוע, כחול
ויפה, הוא מביא אותי לנירוונה מושלמת, כזאת שאני יכולה להרגיש
רק כשהכל בסדר בינינו, ואתה מסבן לי את הגב בריח פסיפלורה.
|
היא שכבה על המיטה, ערומה ומתפנקת, ושמעה אותו פותח את המים
במקלחת, שוטף אותה ממנו.
ואז המים באסלה ירדו, ושקט קצת. והקומקום החשמלי, וכוסות
הזכוכית נוקשות זו לזו, עוד בוקר.
ושקית עוגיות נפתחת, ומצית נדלקת, ושאיפה, ונשיפה. ואז רדיו.
|
פסי השיזוף שלי משתנים.
אני נוסעת צפונה, בטרמפים.
|
אקריליק על קאנווס, 160X80
|
עפרונות צבעוניים על נייר
25X17
|
מחקר טיפוגרפי תרבותי טרמינולוגי
|
אל הארכיון האישי (9 יצירות מאורכבות)
|
|
"בשם ר' שמעון
בר יוחאי נמסר
כי עשרת השבטים
עתידים לחזור"
זוזו לסטרי, בן
שבט זבולון,
קורא בתלמוד
ואורז מזוודות |
|
