|
יליד 1980 מראשון. היה מתישהו בעברו ה(מאוד לא)רחוק
חייל, ואפילו נהנה מזה. מקווה שתאזרו בסבלנות בקטעים
שכתב בשנות התיכון, ותגיעו לעבודות בשלות יותר
מהשנים האחרונות, שהושפעו מאירועים ואנשים בעלי
משמעות.
מנסה ליישב את הפער בין תרבות הטקסטים והטקסים לתוכה
נולד לבין החיים ה"אמיתיים". בעולם שבו אמנות המחזור
מוחזרה, וללא סיכוי ממשי להמציא משהו מקורי באמת,
מצליח למצוא הנאה בתמהילים חדשים של סאב-טקסט וטקסט,
ולו מפני שהם מטשטשים את חוסר היכולת שלנו להבחין
בניהם.
(כרגע הדף באוויר למטרות נוסטלגיות בעיקר, מן הסתם
אחרי השנים שעברו, אני אדם שונה מהותית ממי שכתב את
החומרים האלו)
"מה כתבת פעם באחד השירים שלך? שהראת רק לי? חמישים דרכים לדעת
שאתה מאוהב..."
"אני אומר לך, זה היה, וזה נגמר. די. ובכלל לא כתבתי את זה
עליך."
"אני לא 'מעלה לך את לחץ הדם לארבע ספרות'?"
"אמרתי לך שלא."
|
רותם עמדה בפתח חדר-ההתאוששות, יותר שרועה על המשקוף מנשענת
עליו, מבקשת נחמה במגע העץ. "אתה יודע," היא לחשה "הרופאים
אומרים שזה הסיכוי האחרון שלו לצאת מהתרדמת".
נועם לא ענה, רק התקרב מאחוריה, בלי לגעת, בדיוק עד למרחק הלא
מוגדר בו העור נדרך לקראת המגע.
|
על אף שהשנתיים האחרונות היו מסע מטושטש אך נחוש בכיוון
מסויים, הוא מצא את עצמו יושב באותה נקודה - פיסית, ונפשית.
"השאלה היא אם פניתי לאחור בנקודה מסוימת, או שהשלמתי מעגל".
|
"איך את בדיוק רוצה שאדבר אליך רותם? לצעוק עליך? את רוצה שאכה
אותך? שאחבק אותך ואלחש לך שהכל יהיה בסדר? תאמיני לי, אני לא
אדם שטוב להיות לידו כרגע. את רוצה שאברח ממך."
"היי," עכשיו כעסה "זאת הייתה הבחירה שלך - שלא תעז להפיל את
האחריות שלך עלי..."
|
תמיד הייתי ילד טוב. אפילו כשאמא התחילה להרביץ לי אחרי שאבא
ברח עם המזכירה שלו, אפילו אז כשהיא הייתה צועקת עלי "מי לא
היה טוב?", גם אז בעצם, הייתי הילד הכי טוב שרק אפשר. הייתי
צועק, ועושה את עצמי שאני סובל, רק כדי שהיא תשמח.
|
ואיפה את היית כשקפצתי לירח שלי?
כבליקוי חמה אדיר, ראיתי את זוהרך מבעד למטרה העומדת מול
עיניי, ואת, בתורך, כנראה התרשמת שאליך ניסיתי להגיע. כל-כך
אופייני. כל-כך נכון. עמדת שם, מאחורי הירח, והבטת, ספק
משועשעת ספק מאויימת מהניסיון חסר התועלת.
|
הוא שם קצת קצף גילוח ביד, העביר אותו פעמיים על הפנים, וראה
איזה פלא, הוא מרח שיכבה חלקה ומושלמת של קצף גילוח. אפילו
בפרסומות לא רואים משהו כזה, בלי קוי חיבור, בלי עליות
וירידות, פשוט שיכבה אחת מרוחה, חלקה. זה היה מדהים. ועם שיכבה
כזאת אחידה של קצף גילוח
|
עכשיו ניק כבר באמת היה בפאניקה, "הכוכב באמת נעלם! הכוכב
השותף שלו כבר לא כבול לכח המשיכה שלו! התוכנות שלך עובדות
בסדר גמור. חלקים מהחלל המוכר נעלמו באמת, והם עדיין נעלמים!
עוד כמה כוכבים נעלמו בשעה האחרונה!"
|
"אוף, השיער שלי כל-כך שמנוני ומגעיל," היא אמרה דרך אגב בשיחה
בטלפון עם ידידתה הקרובה. "תגידי, איך זה שהשיער שלך נראה תמיד
כל-כך טוב?"
"אוי, את מגזימה ליאור, באמת, יש לך שיער נהדר."
|
בשעה עשר בערב, הצפירה החלה. לפתע דני ושרית השתתקו, ונעמדו
דום מושלם, כמו שני גזעי עצים נישאים. גם אמא נעמדה דום,
והשפילה את מבטה ארצה ביראת כבוד.
סבא לעומת זאת הניח את המזלג, ונעמד באיטיות
|
אדום -
סמיך, מכלה
אני בורח, והוא
מ ת מ ה מ ה לרגע, נקווה
בשלולית וממשיך, אבל
|
לא משנה עד כמה עמוקים פצעייך,
ושעד עתה אף אחד לא שעה לתפילותייך,
בדיוק כשנראה שהמזל לעולם לא יאיר,
אגיע אליך ולא משנה מה יהיה המחיר
|
כשדמיינתי אותנו, ציינתי,
בהערת שוליים לסינופסיס -
איך היינו מלאי שיאים דרמטיים
מפוטמי שנינויות ואייטמים חדשותיים.
|
ואני לומד
אני לומד טעויות
של אחרים ושל עצמי
ומנתח, ומנותח לשלוש מאות שיבעים ושלוש חתיכות קטנות (בדיוק)
וכשאלה כבר מרוסקות לבלי היכר על שולחן הניתוחים,
אני לומד.
|
כי רק כשאני בוכה, אני מרגיש בן-אדם
דמעות בתוליות על עתיד נעלם
כל טיפה שווה זהב
ונותר רק לשאת תפילה חרישית "אלוהים, שיכאב"
|
מסנוור? מסנוור כמו אור קורן, זורח מבפנים אולי?
או שעדיף, בעצם - בעצם כמו ברזל מלובן, מכות על ברזל מלובן
שהרגע יצא מהאש. או ש,
או אש - אש מתפשטת, מכלה, שורפת - כן, שורפת, אש.
ממלא בה כל חרך אפשרי נגד רצוני נבנה - נבנה הלחץ הנורא ואין
עוצר אין מונע אין ב
|
"נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום
כמוך;
וגם אשר לא שאלת נתתי לך"
|
אתה תמיד אמרת שעדיף לבנות מלהרוס, גם אם זה קשה.
אז רק שתדע, שזה באמת קשה.
|
פעם בדקתי, וגיליתי שאני יכול לנחש שיחה שלנו מהתחלה ועד הסוף,
בלי לטעות אפילו פעם אחת. רוקדים ביחד את אותו ריקוד בפעם המי
יודע כמה, נופלים באותם צעדים מביכים, פוסחים בחינניות על
הנקודות הרגישות במסכת ידועה מראש של התחמקויות ותרגילים.
|
"מתי תכתוב עוד משהו?", היא שואלת,
ומתכוונת, "מתי תכתוב עוד משהו איתי?"
|
את מנגנת עלי
מרפרפת על הקלידים ביד מאומנת
לוחצת במקומות הרגישים, ברגישות משלך
ומפיקה ממני צלילים שפעם אהבתי,
ממש כאילו כלל לא היו שלי.
|
|
|
האם יש אמת או
שמא הכל שקר אחד
גדול? הייתכן כי
קיומנו אנו, הנו
כה חסר משמעות
כמו חיי עבד
התקוע בתוך מערה
במשך כל חייו?
שמואל
איציקוביץ' מנסה
להעתיק את
הפילוסופים
היווניים ואת
מפיקי
ה"מאטריקס". |
|
