[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








כב די

ילידת 1983.
מפרסמת בבמה חדשה מאז 2001,
כותבת מאז ומתמיד.

יום אחד תוציא ספר.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
הוא מסתכל בי במבט הזה שלו, המתוק והאוהב ואני כבר לא יודעת
איך להבין את זה.
"המצב לא טוב, תקוע כמו עצם בגרון" הוא אומר ואני מבינה.
הוא לא מדבר על המצב בינינו, הוא מדבר על ה-מצב.

אנחנו מדברים על כל מיני דברים שעם אף אחד אחר לא הייתי מדבר
עליהם. אלוהים, החיים, מוות, דיכאונות, כל מה שאנחנו יכולים
לחשוב עליו. אז כשהוא שאל אותי "איפה הכי היית רוצה להיות
עכשיו, לא משנה הכסף, לא משנה שום דבר." זה לא ממש הפתיע אותי.

מכתב
אני יושבת פה כבר המון זמן וחושבת. אני מצטערת, אבל אני צריכה
כמה הסברים. משהו שיעזור לי להבין למה אתה עושה את זה. למה אתה
מכאיב לכל- כך הרבה אנשים.

"אני לא מאמינה" היא הלכה בחדר, מקיר לקיר. "אני פשוט לא
מאמינה". היא הסתכלה לשי בעיניים ואמרה לו "הוא קרא לי מטורפת.
אני פשוט לא מאמינה שהוא קרא לי מטורפת".

היא נכנסה למטבח ופתחה את הארון, מחפשת משהו. פתחה את המקרר
ועוד מספר ארונות, חיפשה וחיפשה, אך לא מצאה.
לבסוף התיישבה ליד השולחן כשמרפקיה מונחים עליו בכבדות וראשה
מוחזק בידיה. היא בכתה. כבר כמה חודשים שלא בכתה כך.

אני חושבת עליה עכשיו. כמה שהיא עזרה לי בזמנים הכי קשים בחיי.
עזרה לי להיפתח, נתנה לי דחיפה קדימה, לעבר השמחה. לפעמים גם
לעבר העצב, כשהייתי צריכה את זה. נזכרתי שעברו כבר כמה שבועות
בהן לא ראיתי אותה. כנראה שהיא ישבה לה, חיכתה שאני אצטרך
אותה. שאני אקרא לה.

הוא עמד בתחילת השביל, עדיין מתלבט אם להמשיך. בסופו של דבר
החליט שאם הוא בא עד לפה הוא כבר יעשה את זה. הוא התקדם בהיסוס
קל, לאט לאט, מסתכל סביבו, אולי מחכה שמישהו יעצור אותו בדרך.
אף אחד לא היה בסביבה חוץ ממנו.

עמדתי בתחנת האוטובוס, מקשיבה למוזיקה שבקעה מאוזניות הווקמן
שלי ובהיתי ברצפה, על הספסל שלידי ישבה זקנה עם שקיות מלאות כל
טוב ולידה זקן, מחזיק עוד כמה שקיות ולא נשאר לי מקום לשבת
לנוח בו.

סיפור ילדים
לכל אחד יש משהו שהוא היה רוצה להיות. חלום.
חלק רוצים להיות שחקני קולנוע מפורסמים, חלק רוצים לטייל ברחבי
העולם ולצלם תמונות, ציירים, בימאים, כל מיני דברים.
אבל יובל רצה להיות חיוך.

הכל התחיל במכתב שכתבתי לעוזי חיטמן ו"חלום עליכם" שלו:

"עוזי חיטמן שלום,
אני ליטל שני, בת 16 וחצי והחלום שלי הוא למות בפיגוע..."

לא ידעתי מה קורה איתי ואיפה אני כשפתחתי את העיניים. עמדתי על
משהו, הכל היה חשוך, לא ראיתי כמעט שום דבר. אימצתי את העיניים
קצת, מנסה לראות בכל זאת, אבל זה לא עזר. התחלתי לזוז באי
נוחות.

"מזל טוב, מתוקה שלי" שיר לחשה לי באוזן.
לא הצלחתי לפתוח את העיניים, אבל החיוך שנמרח לי על הפנים אמר
הכל. הרגשתי את הידיים שלה נכנסות אל מתחת לחולצת הפיג'מה שאני
הכי אוהבת.

אני ניצב לבד ביער. יש מיליוני עצים מסביבי ואני מרגיש לבד כל-
כך. לבד כמו שאפשר להרגיש רק בפולין.

סופני
היא התאבדה.
היא אמרה לי כל הזמן ולמרות שהאמנתי לה שזה מה שהיא רוצה, לא
רציתי להאמין שהיא באמת תעשה את זה.

"אתה חושב שאפשר למות ועדיין לנשום?" שאלתי אותו בכנות הכי
גמורה שיכלתי לדבר בה.

"נעים מאד, אלה" הצגתי את עצמי בשקט. סוקרת את המשפחה שלה
בעיניי. עיניהם אדומות בכי, נעצמות מכאב. יושבים על הספה
בסלון. איש זקן יוצא וממלמל משפט עגום. אין עוד אף אחד מלבדי.
קיוויתי שזה לא יקרה, שהבית יהיה הומה אדם. ואני עומדת מולם.

בעודי שקועה במחשבות, אני רואה את סבתא מתקרבת לאיטה אלי. חיוך
מתפשט על פני.
"סבתא, מה שלומך?" שאלתי.

עוד כמה שנים אני אשב על האופנוע שלי, האופנוע שחלמתי במשך
עשרים שנה לקנות. CBR 900 סמ"ק. אופנוע מהסוג שכשתראה תאמר
"וואו!" - לא, אני לא אקנה אותו בשביל הקנאה שתרדוף אותי בכל
מקום, אני באמת אוהב אותו, כמו את הילד שלא יהיה לי אף פעם.

פיתחתי, במשך השנים המעטות בהן אני חיה, רדאר. רדאר לעיניים.
אני יכולה להסתכל לבן אדם לתוך העיניים ולדעת כמעט בדיוק מה
עובר עליו או מה טיבו. אני מתבוננת אל תוך עיניו ואל תוך נפשו.

היא לא בוכה, היא רק מתעמקת במשהו, אני לא מצליחה לקלוט מה
הדבר בדיוק. היא מסתובבת אלי, מסתכלת לי בעיניים, ונותנת לי
מבט כזה חזק.

מלאכים אלוהים והשטן
כעסתי, כעסתי מאד. הדלקתי קטורת בחדר, הקשבתי ל"היהודים"
במערכת סטריאו, כיביתי את האור וחשבתי.
קמתי, הדלקתי את האור ומיד התיישבתי לכתוב. מכתב לאלוהים.

קונספירציה
כשסיימנו לדבר הלכתי לישון והמחשבה האחרונה שהתרוצצה לי בראש
הייתה "ומה אם באמת יש נגדי קונספירציה כלל עולמית?"

פואנטה
כשהייתי קטן תמיד אמרו "או, הוא עוד ישבור שיאים". לא ממש
הבנתי למה הם התכוונו, אבל אם כולם אומרים, כנראה שהם יודעים.
עכשיו אני יודע שזה היה רק כדי לא להעליב את ההורים שלי, שבעצם
לא ייצא ממני כלום.

עכשיו אני לא מצליחה לא לכתוב ולא לבכות. אולי זה בגלל שאני
כל-כך מתאמצת. תמיד כשאני מתאמצת אני לא מצליחה. תמיד, בעצם,
אני לא מצליחה.

המילים שלו נגעו בי, פתחו את הנפש שלי, כמו תמיד, והתחלתי
לשיר. בשקט. עצמתי את עיניי והרגשתי את המילים עוברות בי,
נוגעות בנקודות רגישות. אורבות לכאב. המשכתי לשיר והתחלתי
לבכות.

פואנטה
כל פעם שהוא מרגיש שהדמעות עומדות בגרון, שניה לפני ההתפרצות,
הוא הולך לחדר כושר. שעות על גבי שעות הוא מכה בשק איגרוף. עד
שהוא לא מצליח לנשום יותר. אגרוף ועוד אגרוף ובעיטה.

היא פסעה בשביל מכוסה השלג, מביטה סביבה בחשש. עיניה מלאות
הכאב, מדלגות על פני העוברים והשבים. כרגע, כל אדם הוא אויב
פוטנציאלי. היא צריכה לשים לב לכל מה שקורה סביבה, לתת עינה על
כל המתרחש, בין אם זה בטווח ראייתה או לא, היא צריכה להיות
דרוכה.


לרשימת יצירות השירה החדשות
בדידות
I'm like an injured animal

אבא
(הקטן)
חופר בידיו בחול

געגוע
איך מקפלים את הברך?
מניעים את השריר.
מניעים נסתרים.

אני בשבילך
כמו אויר לנשימה.

כן, אני מטורפת.
רוכבת על אופניים באמצע הלילה,
בקור.
חולת נפש כמותי.

וכבר שנה.
כאילו לא ידענו,
שכחנו.

אין רגע טוב למות בו.
תמיד יהיה זה קרוב מדי
ליום הולדתו של מישהו
קרוב מדי.

כן, כן,
הריח בשיער הארוך והרך
משגע אותי.

אאסוף תלתל
תלתל
לכדי אישה יוצרת.

שואה
מוות ועצב מצטלמים בצורה הטובה ביותר בפולין.
ילדה בוכה למרגלות קרמטוריום הרוס.
נער מבעיר נר נשמה ליד קיר המוות.

שואה
מגפיים שחורות,
דרסו אותי,
בעודי הולכת בשלג.

זעקתי מהדהדת
בקירות העולם,
מזעזעת עלים
והרים כאחד.

בין קהות לשפיות
היא מוטלת.

אהבה
מרימה ראשך לרגע,
רטובה וחושקת,
מחייכת וחוזרת.

אהבה
ובכל מאודי
רוצה
בך

בראשית ברא
את הדם ואיבה.
העצב והשכול.

אישה נשענת,
נלחצת על קיר
בתחנת רכבת
עמוסה.

געגועיי
נודדים בשדה הפתוח.
מקמילים פרחי חיוכים
נדירים.

היא אוהבת את החורף, את הגשם.
קופצת בשלוליות
אל ילדותה.

אהבה
טק, טק
טק
טיפות נוחתות
באדנית הנענע מולנו.
הגיע חורף
ובאמת, לאחרונה
לא רבנו.

עצב
עוד מעט
השקט יחדור
לאט
לעצמות.

הייקו
התבונן בי כעת,

מתוך התנתקות עצמית,
הרשיתי לעצמי
לבחור.

ואם אגיד לך
שאין דבר בי
ולא יהיה.

ניצוצות של זכרונות
נופלים

שכול
חדרים
נפתחים,
נסגרים.

שואה
לעצום את העיניים חזק. הכי חזק.
לעקור אותם מתוכי.
רק כך,
נעלמים המספרים הכחולים
מאלפי הזרועות שבראשי.

"חבקי אותי"
אתה מבקש.

להתבודד,
כמו חסיד ברסלב.
עם הדת שלי,
עם עצמי.

תלתלי הבנה זהובים
מאירים את הדרך
החשוכה מכאב.

חיוכים נפרשים
בין נדנוד תלתל
לתנודת עיניים

עיניים שקועות
פעורות

איזה מקסימים,
ארגנתם לי מסיבת הפתעה.
אם רק הייתי יכולה,
לשים לב, אולי, לחלק מהרמזים,
לא להיות שקועה, שקועה כל-כך בעצמי.

ועולמותיכם -
תוהו ובוהו.
נפרדים.

כאן
אני בדיוק כמו כל אחת אחרת.
עוד שם ירוי
ממכונת הפיות.

הרהור
כאן אני נגמרת
ומתחיל לו
שביל אינסופי

אל תיפלי,
היא אומרת
לעצמה.

יחסים
כשתרצי,
אפול
לעינייך.

לא לבד.
מוקפת בפחדים.

בדידות
רק ניסיתי להגיד שכואב
לי, שאני רוצה אתכם
איתי, פה.

-אהבה-
כבר לא.
אולי אף פעם.

רוצה לגעת בך
ליטופי טוב.
להרגיש את העצב
נספג אל תוך אצבעותיי.

טעמך מפנה
לו
מקום בין
שפתיי.

לנצח תמות
ובין רגליה מונחת
אופטימיות מכאיבה

לפעמים, בלילה, כשאני ממש עצובה,
אני מכבה את האור ומקשיבה למוזיקה.

שולחן ערוך
בתריסר צלחות מעוטרות,
כוסות,
מזלגות,
כפיות, לקינוח,
וסכינים,
לעקור ערכים,
לבצוע חוקים עליהם גדלתי.

אני מעמידה למכירה
פומבית-

בדידות
ממלמלת חצאי הברות,
של אהבה
סדורה.

ואולי
הסנה, הלוחות, ההר
כולם בערו כשהבינו ביראה ובפחד

שואה
שואה היא מספרים וסטטיסטיקות.
זאת לימד אותי המורה להיסטוריה בכיתה י"א.

אהבה
לטפי גבי
במחמאות.
בעינייך;
מצאי אותי.

שבת מזכירה לי
מלכות.

שואה
סבתא אחת שלי ז"ל ניצולת מחנה המוות
אושוויץ- בירקנאו.
סבתי השניה ניצולת מחנה עבודה
בבלגיה.

עצב
לאט.
עד הרצפה.
נשברת.

בחדר שלי ישנה ספריה
קטנה.
ספרים עבים ודקים.
מונחים על מדף ושולחן.

סכרת מתפרשת
מקודקוד ועד כף רגל.
שרירים עובדים, נתפסים
אך ממשיכים.

צמד שירים
עכשיו את
צריכה שקט.

המוני מסכות,
שכבות של ציניות והומור שחור

פוביה,
מציפה אותי כל בוקר.
כל לילה.

צינת לילה נדחקת
בין שפתיי
למצחך.

צחוק ייאוש
מתגלגל וכובש

כמיהה
חבקו אותי
חזק.
בתוך קולות
מלטפים.

משתוקקת לחוש אותך קרובה,
תחתיי,
למצוץ תנוך לרגע,
עוד ליקוק קטן ולהרגיש אותך קופצת,

תפול
תפול
ואז
אולי
תבין שאין
טעם
להמשיך
לקום.

בדמדומים של אפלה
מוצאת ידך בידי,
מחזיקה אותי
בתוך הרעד הנורא.

שביר!
נא לא לגעת.

שבעה מדורים
מקיפים אותה ללא הפסקה.
גורמים לה למות כל יום מחדש.

מצב
תגיש לי
שקט
על מגש זכוכית.
שקוף
וחודרני.

שתיקתך
צורבת בי
קעקועי חרדות.
רב-גוניות
מושקעות
עבודה של שנים.

כורע
תחת נטל
המילים.

אלוהים
ברוך אתה?
אתה אשם!
המבדיל בין קודש לחול,
בין אור לחושך,
ביני לבין אחרים.

אהבה
לחשי לי
אהבתך.
היאנחי בי
תשוקתך


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
Someone asked me a couple of month ago, how could I adore
quiet so much and yet listens to rock music in full volume.

לא עוזר לי שכולם אוהבים אותי, לא עושה לי טוב שאתם חושבים
שאני מקסימה וטובת לב. אני מכירה את עצמי, אני מודעת לכוונותיי
האמיתיות בכל מילה, אני יודעת הכל. בשבילכם אני מציגה מסיכה.

כמה שהייתי צריכה אותך היום. אחרי לילה של בכי. וימים של עצב
תהומי. ואפילו רק לתת לי חיבוק ולהיעלם, לחזור לביתך.

כאבה לי הבטן כמו שלא כאבה אף פעם. הנחתי עליה יד אחת וביקשתי
ממנה יפה שתפסיק. זה בדיוק מה שאני לא צריכה עכשיו. כאב בטן.
את היד השניה הנחתי על הרקה הימנית, בתקווה שעיסוי קל יעביר את
המהלומות שרצות בתוכו.

מכתב
אם אתם קוראים את זה כנראה שהגעתי להחלטה הסופית. אני כותבת
ושולחת את המכתב לאישור בידיעה שאני מסיימת את החיים האלה.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
אם כל הסבתות היו נשארות בחיים, העולם היה מקום הרבה יותר יפה
לחיות בו.




אל הארכיון האישי (12 יצירות מאורכבות)
חקלאי מוצץ דם
שכמותך, תתקפל
מיד בשקית
חמאה!




-איתר מייסד את
הסלוגן
האוטומאטיסטי
הראשון.


תרומה לבמה





http://Stage.Co.IL/Authors/KabDi
יוצר מס' 2206. בבמה מאז 17/3/01 17:14

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לכב די
© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה