|
אם יש לך את הכוח לאהוב
אם יש לך ידיים לחבק בלי לחשוב
אם את טיפת האושר אתה מוכן גם לגנוב
אז יש סיכוי שיהיה לך טוב.
(סי היימן - "תגיד תודה שיש לך עיניים")
לחדשים שבניכם - נא לסדר כרונולוגית.
את מאחרת.
מה?
את מאחרת.
לא זכור לי שקבענו.
לא, לא קבענו, אבל את עדיין מאחרת.
דור מה אתה רוצה?
|
הוא בא אליה עם כוס קפה, בדיוק כמו שהיא אוהבת.
היא רואה את החלב בוכה, מרגישה את החמימות הזאת -
המקום המדויק בו מחכות הדמעות לצאת. החיוך שלו שובה.
|
האף דומע עליך ובעצם גם העיניים
היית יכול לחשוב שרק איברים פנימיים מבעבעים חיים
אבל במינוס שלוש מעלות
|
ורק כלב ים מרחף יראה אותן
חשופית חשופית
תנצנץ בין הזכוכיות
|
רגע
אלו לא דמעות הפיהוק זה
|
הדמעות חוצות את הלחי שנישקת
|
מקצב של טנגו באחד-שתיים-שלוש מטאטא אבק
ממדרגות חורפיות.
|
שני סירים, האחד פנימי והשני חיצוני.
צמודים זה לזה, אבל עדיין רחוקים.
|
אם הייתי יכולה לסמן את השבילים איתך
הייתי מטופפת על אבנים חד פעמיות ומשאירה את הרחוב לחכות
|
וכשהעלה הכתום ביותר מסתיר את השמש
זה הרגע בו אתה מניח את ידך על ידי
והמרווח בין החריצים הוא עמוק יותר משלי
|
עטוף אותנו מסכת מלפפונים של סבתא
כי אותי עטפו ג'ירפות בלשונן כשחלמת את כף ידי
|
אני עפה בין צלבים כאילו הייתי כדור בצק פורח
טבול באנטי עמוק לכל מה שפעם פעם.
|
אני מנסה לדמות אותו
עיניו כעיניך עורו כעורי
ונחיריו שואפים חוטי זהב
|
הנפש נמהלת באפטר-שייב זול
רד-בול משקר בדידות חבויה.
|
אמא - לבי משלב טיפות אושר
אני רוצה לינוק אותן מתוך בועת סבון ריחנית
|
כף ידי מנסה להתחזות לכף ידך
אבל הכיפתור המרושל של העור
מגלה אורז מעורב בבשר מעורב
|
קרום אדום מחבר בין דפים
נתלשים, מתפרקים, נחתכים, מוכתמים
חשה בכירסום
נאבקת עם עכבר.
|
פסיכית מכנית קטנה
נעה לצלילי הטכנו.
|
מה לי וליהודי, הוא נודד בעולם ואני בשנתי
נודדת נפשי בינו לבינו.
|
לאכול קורנפלקס מקערה זרה
זה כמו עדר פרות תוהה אם ימינה או שמאלה.
[בוא נתפלש ברך של הלחם.]
|
על מראת הבוקר כתבתי
עבר
הווה
|
את אותם השבילים הלכתי שנה אחרי
בעברית.
הספרים בידיי מזכירים אחרים שנשרפו.
|
אתה מוליד אותי פנימה אל תוך חבלים מחבקים חזק.
חיכוך חיבוק חיכוך אני לא שמה לב רק כשזה נוגע.
המיטה מלאה פתקים מבקשים חריץ לחיות בו
|
אצבע אחת עצב אחד
קבוצת שיער אישון פיסת עור
השאר לי משבצת זכרון מחולצתך
|
אפזרה כחול על סף דלתך
ואתה תשתאה ובעיניך עצב ירקרק.
|
מבדר את נפשי - מתבדר בתוכי,
אוסף צדף אחר צדף במרחב נשמתי,
|
טבעת חנק מעטרת צווארי
מחורזת בכחול עם סוגר מעודן
|
אנחנו רבים על רגליים שלובות פוערים פיות תועים
תוהים על מחזור חיי הנמלה שמתגלגלת מצחוק.
|
ביושבי על אדן המיטה
אשחק עם כפתור חולצתך הפרום.
|
טטה, טטה!
את מזהה מחדש את הקול.
אני והקטנה דומות מדי את אומרת, קל להתבלבל.
|
היא מהבהבת בין הפופיק שלי לשלך
כאילו אלפי מגדלורים ישבו וחיכו לנו
עד שבאת אלי
|
אבל
הייתי רוצה פעם אחת שתהיה תכול עיניים
ואז אוכל לזלוג ממך לתוך הלמעלה
|
היא תקח אודם לחזקו מחדש
ומוריס בן התשעים, על כוס תרעלתו נחרט מצמוץ אחרון
(ב-26.1.1934) בידי צלב קרס שמן
|
עת חלקנו את שנותינו היפות יחדיו.
ועכשיו,
הצללים בגופי
|
משח אותי שעווה
עשה פסל בדמותי
חסר פנים
|
ביום שישי תשקיע צנובר קלוי באלכוהול של הלילה
ותדע כי היופי בין השוק לירך מהופנט מבדידות השמש.
|
היינו ביחד כל כך הרבה זמן...
איך זה יכל להיגמר ככה?!
|
רוב הבועות חוזרות ונשברות עלי, משאירות טיפות תזכורת
לעצם קיומן הלא ברור
|
ג'ים יקירי,
אני כותבת באין ידיעה אם מילותיי יגיעו אליך.
זה הבקבוק האחרון שנותר לי, אקווה כי ימצא דרכו אל לבך...
|
קולך הרים שפתותיי עד כדי חיוך.
קולי הרדים תסכוליך והעיר שלוותך.
התנגנו זה בזו, הרמוניה מושלמת של שירים ענוגים
|
קשה לי שלא לדמיין אותך קוראת מילים אלו, וזה כואב. כואב אבל
הכרחי. עדיף שתדעי כמה אני אוהב אותך למקרה שיהיה מאוחר
להגיד.
אמא, אני אוהב אותך.
|
אז מכיסא קש בפינת בולנז'רי היא כותבת לו את המכתב שלעולם לא
תשלח כי הוא לעולם לא יקבל. פיליפה מלח ויש לו עקבי מסמר בכל
חוף...
|
ימים שאני מסתובב בגפי, מנסה להפנים את תחושת פירוד העור,
כאילו נתלש מעלי והשאיר אותי רק בשר מדמם תחת העננים. איני
מצליח בכך בלה, שום הכרה לא תבוא עורך לא ייצמד לשלי לעולם
|
אל הארכיון האישי (22 יצירות מאורכבות)
|
|
משפט אחרון לפני
המוות: "זהו,
גמרתי" |
|
