New Stage - Go To Main Page


1997                          

אין לי מושג איפה נולד דויד קרברסקי ואני יודע מעט על  חייו
קודם שהכרנו וגם לאחר מכן אני יכול לציין קווים לדמותו אך ורק
בצמוד לאותן פגישות שקיימנו , מעט מן המכתבים ששלח לי ואשר
חלקם אבד, קטעי היומנים הבלתי קריאים שהראה לי והשירים שהשאיר
אצלי במזכירה. ואף על פי כן אני קורא לו ידידי דויד. שמו לא
היה דויד אך אני קורא לו בכוונה דויד כדי שלא יזוהה על ידי
מלאכי החבלה שלטענתו אורבים לו. בהודעה האחרונה שהשאיר
במזכירה האלקטרונית שלי, אמר, כפי שאמר מאה פעמים קודם לכן,
שלומי טוב, מדבר דויד , הספר סוסעץ הרשים אותי מאוד -תמיד היה
מזכיר אותו בלבד וזהו ספר שפורסם ב1974- והוא קראו שבע שנים
לאחר מכן. ואז כרגיל הוסיף,  רציתי שתדע את זה.
אחרי ההקדמה הקצרה הזאת שתמיד חזרה על עצמה אמר לי בהודעה
האחרונה שהשאיר טרם מותו,  תדע, רציתי רק לעזור לך, לומר לך
שיש דרך טובה להבין את הפסימיזם ולהביס אותו דרך שילוב זיעה
ודיכאון. עם זיעה ודיכאון אפשר להגיע לעמדה טובה, ואפילו אתה
מסוגל להגיע למדרגות גבוהות של גאווה, בעיקר אצל מי שטבעו
מתפרץ  שמבקש להציל את העולם שאף  חושב שהוא אינו ראוי להינצל
, ואינו רוצה שינצל,  מי שאומר שאיננו מאמין אך כמו קפקא  או
משה גבריאלי האמין כי אמר שאין אלוקים אבל חייב להיות אלוקים.

אפשר לומר על דויד שהיה אדם אומלל ואפשר לומר שהיה ההפך. בין
שהיה אומלל בין אם מאושר , הוא לא ידע שהוא אומלל ולא היה יודע
שהוא מאושר או לא. שום דבר טוב באמת, טוב במובן האובייקטיבי
והמקובל של המילה, לא אירע  לו מימיו. הוא היה תמיד  אופטימי,
גם כששמע קולות המדברים אליו באותות  תוך האזנה לגלי צה"ל. הוא
היה מדבר על עמדת צפייה טובה מול האותות  ומפני טובו כי רב של
אלוקינו, דיבר בו זמנית על עמדת איזון,  דהיינו עמדת בקרה על
המעשים ובה בעת ביקורת על מי שעושה אותם. הוא אמר: הדיכאון שלי
הוא מסכה , אחרת הייתי נוקם בעולם, ואז אין לי צל של ספק
שהייתי מצליח. אבל לא נעים לי להצליח כי זה לא מוסרי להצליח
שהרי אם אני מצליח, מישהו אחר מפסיד. אני מאושר מפני שכשאני
מודע לעצמי, אני עצמי אחר ואני שאיננו אני איננו בדיכאון עוד,
פשוט מישהו אחר הנקרא בשמי  השרוי בדיכאון, ואני התאום  שלו,
של האח שלא היה לי, כי אני אחי מרגע אחר של זיווגה של אמי עם
אבי ו-/ או עם מישהו אחר, או שאני בכלל מת אף כי אני יודע למות
רק נגד העולם . הייתי אפילו מתאבד נגד אלוקים  אבל מי שאני
שאעשה זאת כאשר אינני אלא אזוב בקיר , ואני האם אני אצליח
לנקום?
כאשר דויד אמר שהוא אפילו לא היה יכול להיות מלך היופי בבית
מחסה לעיוורים, הוסיף והסביר  שהעיוורים היו קוראים את רוחו
ומלשינים עליו למלאכי החבלה והם רואים את האין כי לא ראו שום
יש ולכן הם רואים יותר מאתנו.  הם רואים מבפנים, כמו שחסידים
אמיתיים צעקו לאלוקים לא מהטלוויזיה אלא ממרתפים. הם יודעים
שהדיכאון שהוא מסכה ומסיכה היא המראה של הסיטרא אחרא שאינם אלא
מעשה המרכבה בהיפוך וגם עיסוקם של המתאבדים הפוטנציאלים וזה גם
מה שמפעיל מערכת בקרה באמצעות העמדת פנים . תראה, הסביר, או
שמע! זוהי כמובן צורה מסוימת של פרנויה ביקורתית  ואני, הלוא
הייתי אמור להיות הניטשה של הלא  רציונלי.
דויד היה צץ ונעלם. לפעמים לשנים. פעם כאשר חיפשתי אותו  בביתו
אמרה אמו  שאני הייתי השדכן שלה כמו שהאפיפיור הוא הסרסור של
ישו. לא הבנתי אותה אבל היא לא עניינה אותי ולכן לא שאלתי איך
יכולתי להיות השדכן שלה.  בסוף מצאתי את דויד בהוסטל ברחוב
יסוד המעלה ודויד אמר לי, תראה, אני למשל לא יכול לגעת. יש לי
פחד באצבעות. הלב דופק מהר מידי. הכול מלא חיידקים, לא רק
הוראות מסתוריות בגלי צה"ל. לפעמים אני משוגע כי אין בי ואין
לי אי-אהבה ממשית. בלילה ישבתי עם בחורה, בעצם לא בחורה,
ידידה של החברה שלי, כלומר היא בחורה אבל לא שלי. יכולה הייתה
אבל לא רציתי וגם היא לא רצתה. היא אמרה שהתנכלו לה כשגילתה
לאנשים שהיא אלוקים. אמרתי לה שאי-אהבה היא היכולת לרחף מעל
גלידות, ממתקים, כרובים, וסתם נקבות ונקבים ושאף אחד לא יכול
להיות אלוקי או להיות אלוקים אם הוא יודע להגיד את זה כי
אלוקים הוא בחזקת שתיקת כל השתיקות. אמרתי לה, תראי, השם שלך
סילברמן, וסילברמן פירושו איש-כסף, וכסף בסידור אותיות שונה,
ושינוי כ' ל-ק'- שהוא שיבוש רווח - הוא  ספק. והיא, בגלל הספק
הזה חזרה בתשובה אך שמרה על השם סילברמן  ועכשיו גם חזרה בשאלה
ואחרי כן פעמיים חזרה בשאלה. היא חוזרת ובאה. פעם חיוורת, פעם
אדמדמה.
דויד המשיך, קראתי לה שירים וגם היא כתבה לי שירים. ביליתי יפה
וחזרתי הביתה, אמרתי פרק תהילים וכתבתי מאמר מוחלט על השלום.
יש פה אדם אחד שלחם בלטרון בתש"ח, הוא יושב בסלון ועל ידו רדיו
בפול ווליום אבל הוא חירש ולא שומע ואז הוא חושב שהוא עוד
בלטרון וצועק משיס משיס, כי בלטרון לחמו ביידיש והוא כתב לי
בהקדשה לספר תולדות מערכות ישראל שנתן לי בגיל עשרים לבר מצווה
שלי שהתאחרה בכמעט עשר שנים שחבל שאני לא היתום שלו. דויד גם
אמר שאם אלוקים ימות הוא לא יהיה אשם לכן אלוקים לא ימות. הוא
הסביר: תלו אותי, נפלתי, אנשים שילמו לראות, חשבתי שאני הבן של
ישו או של אייכמן.
דויד הוא האדם הכי טהור שפגשתי מימיי וכל שהוא רצה היה לתת לו
רשות לעזור לעולם כי הוא לא הבין רשעות . משורר האהבה הענק;
כאשר הוא אינו מאושפז הוא עובד במיון מכתבים בדואר בחדרה וסובל
למראה המכתבים העבים הכתובים בכתב מסולסל, וזאת אך ורק מפני
שהשמות על גבי המעטפות  משקרים.  אדם שהוא מישהו מקבל מכתב
המיועד לו אבל יש שם שם, למשל יוסף ברמן אבל הוא לא באמת יוסף
ברמן, הוא בן אדם שקוראים לו יוסף ברמן וחוץ מזה מקבלים כל
מיני שמות של אנשים בשמות שגויים ואני מדבר ממש על המעטפות עם
בולים גם בולי ישראל, מכתבים גם ממלכות יופי שמימיות שיכולתי
לאהוב ועד סתם זונות וגנבים. העבודה במיון הכריעה אצלו את הכף,
הוא רצה שאספר לו מה זאת אהבה נכזבת. סיפרתי לו על כמה שבכל
זאת זכיתי בהן. והוא בכה המסכן. הורס את דויד כל מה שנראה
כנקמה אבודה בתוך מה שהוא קורא נבכי האהבה, כלומר, מדוע
מבזבזים אהבות על אנשים רשעים כל כך?!
אלוקים, אומר דויד הוא גנרל בדימוס, מקנא בטוהר, ואינו מושלם,
הוא אל קנא, נוקם. השטן המתגורר בקוסמוס ומונע על ידי מלאכי
החבלה שונה מזה של אלוקים-שלפי תיאוריה שפיתחתי פעם, ושדויד
התפעל ממנה כאשר קרא אותה במאמר על ספר שלי שלא קרא, אלוקים
ברא את הכול מהסוף להתחלה ולכן לגבי דידו אנחנו גדלים לאחור
וכך אין אלוקים יכול לרחם עלינו, כי הוא רואה אותנו לראשונה
מיליוני שנים אחרי שכבר מתנו, ובעיניו אנחנו קודם מתים ורק
אחר-כך נולדים וקשה להצטער על היוולדות, או ראיית ההיוולדות
לאלה שההיוולדות עצמה קשה להם.
ידידי דויד אומר שנשים המתמסרות נהיות שדות והוא אדם שגילה את
סוד הקיום ואת השיטה היעילה ביותר להביס את פחד המוות. אחרי
ששמע על נסיעת ריגול שעשיתי בעקבות נערה יפה מדרום הארץ שכנראה
פגשתי פעם וחשבתי שאני רוצה לראות אותה, כתב לה דויד המאוהב
באהבה כשלעצמה עשרה שירים ארוכים, שקרא להם "שירים לנערה
האלמונית". הוא כתב אותם מפני שחש אהבה ורחמים גדולים אליה.
הסיפור שבמציאות לא היה לו שום קשר לאהבה, חיזק אצלו את ההרגשה
שהוא מאוהב בה, אבל מאוהב בה למעני, על מנת להעניק לי אותה
בחזרה כאשר-על פי תום ניסוחו הוא, אחכים. הוא אפוא  מתגעגע אל
מי שמעולם לא פגש ואשר אני לא אהבתי ואף המציא לה כינוי. הכניס
אותה לאינדקס הנשים האהובות שבמוחו הארוג כמו רשימת המצאי
בדיסק קשיח. כל הנשים הללו שזכו ממנו לעשרות שירים, שירים שהן
כמובן אף פעם לא קראו- גם מפני שאינן יודעות מיהו ואינן יודעות
מה כתב להן- הן מקוטלגות במוחו של דויד המאושר חרף אהבותיו
הנואשות-אולי,  ואולי לא- לנשים שאינו מכיר.
השירים שמעולם לא שוגרו אליהן  מצאו דרך להישגר  באמצעות
הטלפתיה שלשווא ניסיתי לשכנע אותו שרוב הבריות מתקשים בשמיעתה
, ולא רק נשים. הוא סיפר לי- ביקשתי שינסה סתם לספר סיפור ולא
רק על הקולות שהוא שומע, או על אלוקים-הוא סיפר איך יום אחד
הלך ברחוב ראשונים עם חברו יפתח. יפתח רצה לנוח. דויד לא רצה
לנוח. יפתח התיישב על גדר ועשה עם השפתיים כאילו הוא שותה.
דויד הרים ידיים ויפתח אמר שזה כאילו שהוא לוכד אוויר, אבל
האוויר בורח. עברה אישה. כנראה זקנה. האישה סחבה בידה השמאלית
סל מלא מצרכים כולל בקבוק שמן סויה ושישה גלילים של נייר טואלט
. בידה הימנית היא גירשה עורבים שכבר מזמן עפו. דויד חשב מהר
אבל יפתח המשיך לעשות תנועות עם השפתיים ואז האישה החלה
להתנועע בצורה מסוכנת וכשפתחה את פיה, כל האוויר שהוא לא תפס
קודם,  ניכנס לה לפה והיא הסתחררה וראו שהיא מסוכנת ורוצה
לרקוד ואין לה עורבים לרקוד אתם. יפתח עדיין לא רצה לקום מהגדר
אפילו כדי להציל את האוויר, וגם לא כדי לרקוד עם האישה לכן
דויד עזב אותו שם ועד היום הוא אינו יודע אם היום, עשר שנים
לאחר מכן, יפתח אינו יושב עוד על הגדר אפילו שבמו עיניו ראה
שיפתח איננו כאשר ביקר שם שוב. העובדה שאני לא רואה אותו, אין
זה אומר שהוא לא שם. לכן הצדיקים  לא יכולים לדעת ממש את
אלוקים אלא רק לדעת שהוא ישנו.  
רק כאשר כתב לי דויד את התזה שלו על המוות, הבנתי כמה הפסידו
אותן הנשים שכתב להן, שאת כולן הרי לא הכרתי, לבד האחת והיחידה
באותה נסיעת ריגול בדרום הארץ, אשר דווקא שמה, לצערי, נמחק
מזיכרוני. דויד טען שהוא החלים לגמרי מהמחלות שלו. הסיפור על
חברו יפתח סופר כשעוד היה חלש ועייף וחשב שהדם מסרט מתח שראה
בטלוויזיה, סרט שבו שוטר מרושע ירה באשתו צרור כדורים - שהדם
הזה ייזל אליו דרך המרקע  והוא קפץ בבהלה ונחת על אדם שהזעיק
מיד שוטר. אבל גם אחרי שהשוטר הכה אותי לא צעקתי, אמר,  אמרתי
לו שאת זה אני מבין היטב ונוצר אצלי כסוד, כדי לא לתת לאמי
עילה לתלונותיה. הוא צווח אל אמו בקוד הסודי, אולי אפילו  בכתב
מורס הסגור שבשפתיים שלו כי אמי שטפה לי את הפנים בליזול.
לראשונה כשסיפר לי על הליזול ועל אמו ונזכרתי במה שסיפר לי
בהיותי כבר בביתי, נבהלתי וטלפנתי אליו. אמו שאלה מי מדבר?
אמרתי לה . היא צחקה ואמרה, מאיפה לך הדויד שלי? מה לך ולו?
איך הוא תמיד נופל בחזרה על הרגליים שלו? באותה שיחה טלפונית
אמרה אמו; הבן הזה הוא אסון,  נפל לו בורג! משיג נער! אמרתי לה
שההגדרה שלה צולעת. היא אמרה, אני יותר יפה מהנשים הפולניות
העולות החדשות שבעלי מנסה להכניס למיטה אבל בגלל המשיגינער שלי
אני סודית.
את דויד ששינה את חיי פגשתי מזמן . אולי עשרים וחמש שנים,
אלוקים כמעט אמרתי, איך שהזמן רץ?!  לא הזמן! אנחנו. לפני
עשרים וחמש שנים טלפן אלי לראשונה,  הציג את עצמו בקול ערני
וצלול ואמר שאף על פי שאינני מכיר אותו הוא חושב שכדאי וחשוב
מאוד שניפגש.
באתי לפגוש אותו בקפה שטרן, בדיזינגוף שאז עדיין היה בית קפה.
שתיתי בירה גולדסטאר, כנראה היה קיץ, לפחות לי, שכן  הוא היה
לבוש באיזו כבדות שקשה לי היום לזכור בדיוק מה היה טיבה. הוא
לא שתה ונראה שלוו וקולו הקולח בנועם היה רך ושקט. הוא מולל קש
לשתייה שהיה מונח על השולחן שהמלצרית הזקנה שעבדה שם עוד מימי
המנדט, שכחה לפנותו, וסיפר לי איך אחרי שחשבו שהוא חושב שהשאיר
כמה חודשים את העיניים שלו בפריזר, אשפזו אותו בכוח: הם חשבו
שאני מטורף, ונכון, היה לי משבר,  אבל אתה הלוא יודע מה זה?
ולמי אין?
מן ההתחלה, היושר שלו מצא חן בעיני והקשבתי ברוב קשב.  הוא
המשיך; הייתי פריך, חלש, פחדתי מהחיים, ואלה שם , כל מה שזר
להם ושאינם מבינים אותו ואינו יכול להתקטלג הם קוראים שיגעון.
מה שהם אוהבים זה לסבול ולהכות אלה את אלה ולקרוא לכל חריגה
שיגעון. הוא אמר שפעם יסביר לי איך מנצחים את הצרות, ואיך
מנצחים ענן, ואיך באמת חיים, ומי זה אלוקים, ולכן מצדי, החלטתי
לחכות לרגע שיתאים לו. הוא נראה כמי שעתותיו בידיו. אחר כך
קיבלתי עלי את הדין, אמר , באותה פגישה ראשונה בקפה שטרן עם
הקש הממולל בפיו כשהוא מנסה לחזור למה שהציק לו ואשר גרם לו
לבקש להיוועד אתי.  אז, באשפוז הכפוי הזה, המשיך, הלעיטו אותי
בתרופות, בזריקות. הם דוחפים זריקות על כל דבר.  לקח להם שנה
שבה ניסו להרוג אותי , בסוף נמאס לי, החלטתי להראות להם שאני
מחלים מרצוני, הייתי "נורמלי" חודשיים ויצאתי.
מנהל המחלקה,  פרופסור א' כתב שאני בסדר גמור, ודויד שלף את
המכתב מכיסו ונתן לי לקרוא. במכתב מודה הפרופסור ששללו מדויד
את חירותו ושאם הוא חושב שהתעללו בו, יש לו סיבות טובות גם אם
אין לו הוכחות. ועכשיו כשהוא חופשי ונורמלי והוא רוצה לכתוב.
דיברנו די הרבה, נכון, הוא דיבר, אני הקשבתי.
הערב כבר ירד. בחוץ ריצדו צלליות בתוך אורות המכוניות הנוסעות
וחסתי עליו, על מה שעבר, על ייסוריו בבית החולים, על עזות מצחם
של הפסיכיאטרים,  על הניסויים שעשו בו כמו שעושה שוחט מתחיל
בבית מטבחים, חסתי עליו בעוצמה מוגזמת אולי, גם בגלל סיבות
אישיות שאינן קשורות לסיפור זה ושבעצם היו עילת חיפושו של דויד
דווקא אותי. הוא אמר שקלטתי את הטרגדיה שלו, את העוול שגרמו
לו, אבל עתה, משהחלים , הם עדיין מתייחסים אליו כאילו הוא
משוגע. כעסתי עליהם. המנוולים האלה עם האזיקים והכדורים .
הסכמתי אתו שחלה טעות איומה באבחנה והוא אינו משוגע אפילו אם
היה לו התקף, כי כאמור,  למי אין? אי- שפיות רגעית שרוב
האנושות לוקה בה מפעם לפעם, מלבד, כמובן, המשוגעים.
ואז החל דויד לספר לי איך הוא נוהג לשבת בערב מול הטלוויזיה
ומבחין כמה הרבה עצב יושב, הוא אמר "יושב" וזה מצא חן בעיני,
יושב על פני אנשים רבים המופיעים במרקע . בתחילה לא שמתי לב
לשינוי שחל בנוסח דבריו, הוא סיפר: הנה, רק לפני ימים אחדים
ראיתי בטלוויזיה את העצב שיושב על חיים יבין, ועל כרמית גיא
ועל הסקסופוניסט שהופיע בתוכנית בידור שהייתה אז מאוד
פופולרית. (כאן השתנה הקשב שלי לדריכות שגברה והלכה) ועלה
בדעתי שהעצב הזה מיותר, ושעם הניסיון שלי, אני יכול לעזור.
כשאמר זאת ניסיתי לחשוב שאולי אני בכלל מתחיל לדמיין, שהוא
בוודאי מתכוון לכך שיש לו ניסיון בחולי ודיכאון והוא יכול
לייעץ להם, אולי להמליץ על כדורים אנטי דכאוניים שיתאימו להם,
אבל הוא לא שם לב יותר לתגובתי והיה עסוק בתיאור משהו חשוב,
שבעצם, הבהיר עתה, את מה שבגללו בכלל ביקש להיוועד אתי.
אני יושב מול המרקע, אמר ואז אחרי זמן מה, האיש הזה, נגיד
הסקסופוניסט, או חיים יבין, מתחיל לחייך, או כרמית גיא או שרי
רז. החיוכים האלה שדויד העלה על פניהם הנם תוצאה של ניסיון שיש
לו עם אושר, הסביר, לא עם סבל! הוא מבין באושר, אמר, הוא יודע
ממה הוא קרוץ. הוא יודע איך מקרינים אותו, איך מחברים את
השברים שלו ושל כל אחד אחר. הוא יכול להקרין את תמצית האושר
שיש לו אל תוך המרקע  ולקבל  מחיקון  של עצב וקדרות כי עצב
וסבל לאנשים כאלה, מיותרים בתכלית.  הם משרתי ציבור והם אהובים
וחשובים לנו כי אחרת לא נדע מה קורה ואיפה אנחנו בכלל ועתה
הגיע דויד לעיקר. הוא ביקש ממני, בתוקף מה שכינה "הקשרים" שהוא
בטוח שיש לי, הוא שמע שהייתי בפלמ"ח ולכן אני בוודאי מכיר
אישית את האנשים הקובעים במדינה שאארגן לו בטלוויזיה, ברוממה
בירושלים- ( אז היה רק ערוץ אחד ) , איזשהו מתקן, אולי חדרון
שישמש רק אותו, אפילו אם זה רק  לשתיים שלוש שעות בערב, שיהיה
שם מקלט טלוויזיה עדיף גדול,  כיסא נוח, אולי אפילו -אם זה לא
קשה מידי ולא מוגזם-כורסה עם משענות נוחות ומרופדות, הוא ראה
כורסא כזאת במשביר, היא אינה יקרה מידי. ואז בערבים הוא יבוא
לעבודה, לא אכפת לו שלא ישלמו לו, רק שיספקו לו הסעה, בקבוק
מיץ תפוזים לא מוגז ופרעצלך. הוא יישב מול המרקע וזה כמובן
יישאר סוד, רק אתה, מנהל הטלוויזיה וראשי זרועות הביטחון ידעו!
ואז הוא יעבוד על העצב הכללי של האומה, ידביק רוך  על הפנים של
האומללים האלה המותקפים על ידי השדים שאמו שולחת אליהם. הוא
ימחק את הסבל והעצב מהאנשים שיראה במרקע.
הוא הסביר שהוא יודע שיש לו הכוח הזה. כמו בספוג שאבי היה
משתמש כשכתב בעט רגיל, עם ציפורן כי שנא עטי נובע או עטי בירו,
או מכונות כתיבה, וכתב בעט וציפורן והיה טובל בקסת דיו, ואחרי
הכתיבה היה מייבש בנייר ספוג. אתה רואה? זה אצלי מלידה, אמר.
אחרי כן שתקתי ותהיתי איך אין מכירים אדם לפי מראה פניו ולפי
אורח דיבורו, אולם הוא המשיך לדבר עוד זמן מה ואחרי כן נאלצתי
ללכת. שילמתי, והוא הודה לי, אף על פי שלא הזמין דבר, ונפרדנו.
אחרי כן טלפן לשאול אם העניין סודר.
והלוא ברור ששום דבר לא סודר ולא רק בגללי, ואז נעלם לזמן די
ארוך,  אחר כך יתברר לי שבתקופה ההיא התחפש לדמות מאותו ספר
שלי שקרא ועל מנת להציל את האהבה ולהילחם בנגע של מה שאני עצמי
כיניתי באיוולתי, ולזכותו של דויד יאמר  שהוא לא ידע שהדמות
הזאת אשר לה התחפש,  לא הייתה קיימת באמת,  אלא הומצאה על ידי
בספרי, מות האהבה. הוא לחם במה שכינה "ההשתגלות המכוערת הפושה
בכל" שנאבקת באהבה , הוא ניסה להיכנס למיטותיהן של נשים
אומללות שבעליהן יצאו לעבודה השכם בבוקר כשהם מרירים ושחוחים,
ואיש לא אהב את הנשים המסכנות האלו  בשעת היקיצה שהיא שעת
האהבה הכי קסומה , לדברי גיבור ספרי, מי שהיה סופר את המשגלים
בחוף הים של תל אביב ומתייקם כדי להביא פדות לאהבה. הנשים
האומללות הללו היו צמאות לאהבה שהגיבור העלוב הזה  ואחר כך
דויד, ניסה להעניק להן.  אבל כפי שיסופר להלן,  נפל דויד קצת
בפח.  לא פח יקוש, לא פח רע,  אבל פח.
דויד החל לטלפן אחרי שנה ושוב נעלם. הוא חזר אלי כעבור כשנה.
טיילנו על שפת הים, זה היה כבר אחרי שהחל להשאיר את השירים
הארוכים שלו במזכירה האלקטרונית.  ומאז הוא חוזר אלי בתדירות
שתיאר באוזני כמתוכננת על פי כללים מדויקים. התדירות, הסביר
לי, היא תוצאה של שורש מכפלת השירים כפול ההודעות בטלפון,
פלוס חודשי ההפסקה,  מחולק למספר הפעמים שהגה בתשוקה המופלאה
שלי-לדבריו כמובן-לברוא מלאך כאשר בכל פינה ישנו מלאך שאני
מסרב להכיר ולראות! או לראותה! דויד האמין שיש גם מלאכיות,
שכן הוא חי עם אימא מרושעת שרצה וזאת כמהלומת נגד לאל האכזר,
לשדכה לו,  וכשהיה מנסה לתאר לעצמו את היפוכה,  נשארה לו בראש
אישה,  ומכאן המושג "מלאכה", מה שאינו מאוזכר בשום מקור אמין.

הלכנו ברחוב הירקון, דויד ואני, והוא בכה. מדוע בכה דויד? הוא
בכה מפני ששוב כתב שיר אהבה שטען שהוא שיר לבחורה, ואין לו
אפילו למי לא לתת אותו. כמה אנשים יש כבר שיש להם שירי אהבה
לתת? שאל. לפני שבוע הלך / נסע לירושלים למצוא את המצבה בהר
הזיתים.
איזו מצבה?
זה סוד ולא יכול להגיד.
בסוף הודה שברמזים שקלט מגל ב' ונאמר לו-זה היה בדברי קישור
באיזה מצעד פזמונים- שסבו של אביו, שזה, הסביר לי, כמו אביו של
סבו, קבור שם. היה חם. באוויר נשמעו לחישות לא מחמיאות,
והאוזניים שלי קלטו!  והוא הרי מומחה לרמזים,  דויד, בקיא ברזי
החרמות הזדוניות, דויד, אבל ברחובות, אחרי השהייה בבית הקברות
שלדבריו רצה: שבית הקברות רצה! (דויד נהיה פה מעורפל בכוונה
כדי להטעות את האויב, כלומר אותי, המאזין ), בית הקברות רצה
לגנוב אותי חי. ובקושי יצאתי משם . ברחובות שהלך בהם , הסביר,
הסתובבו לקראתו כל האפים לא כאות קלון אלא דווקא מתוך רספקט!
שאלתי אותו אם הוא קורא את מחשבותיי והוא אמר שהוא לא יכול
להכחיש ואינו יכול לא להכחיש. שאלתי אותו אם רצה אי פעם למצוא
או לראות מלאך, והוא אמר שבשל הסיבות שימנה בתזה הניתנת להלן-
שאת עיקריה ידע ולכן לא היה לי שום צורך לתארה באוזניו-הוא
בכלל חי.
המזכירה האוטומטית שבה דויד משאיר לי את רוב השירים כבר מחוברת
למכשיר פקס. השירים ארוכים, קטועים בשל אורך הטייפ, גדושים
שורות כגון, "את שלי ואינך יודעת", "מצאתי אותך על אבן, ואני
משורר עיצבונך". הוא אפילו כתב משהו ואמר שזה שלו  ששמע ברדיו
בשיר פופולרי ישראלי "אהבה היא נדר שהופר" ושאלתי אותו מה הדבר
האדיוטי הזה, מה זה אהבה היא נדר שהופר והוא אמר לא יודע אבל
זה להיט .
אבל השירים שדויד לא מעתיק אלא כותב אינם נכנסים למצעדי
פזמונים אלא מחכים לי במזכירה כשהם חתוכים ואני צריך לחברם .
אני תופס את ראשי ובוכה; איזו אהבה עצומה ומבוזבזת יש באיש
הצעיר האבוד הזה לתת! כמה רומנטיקה! כמה הוא שייך לאפים
שמסתובבים דווקא אליו ואף פעם לא אלינו. האפים שמסתובבים אולי
למלאך שרציתי ליצור ולא עלה בידי ושאולי דויד כן פגש, יפגוש או
לכל הפחות יגלה!
הוא אף פעם אינו עצוב או נבוך. הוא מתחיל כל שיחה טלפונית
במילים "אני מרגיש טוב" או ,אני מרגיש יותר טוב". כיוון שאף
פעם לא שאלתי אותו איך הוא מרגיש ומעולם לא אמר שהוא מרגיש רע,
הרי ה"יותר טוב"  מצביע על  אופטימיות טבעית,  שהוא טען
באוזניי  שרק רק משוגעים וגאונים ניחנים בה.
דויד חי למען האפים המסתובבים לקראתו או לעברו, הוא חי למעני,
הוא חי למען כולנו. יום אחד הלך לרופא. הרופא שאל אותו מה קורה
לו; הוא הסביר שבלילה התחזה לזבוב מפני שכזבוב הייתי יכול
להיכנס לתוך חדות שתמות העין של הנץ, השתמות הנשרית, הניצית.
והייתי חודר לטלסקופ הטבעי הזה ועם ראייה כזאת וכנפי זבוב
מחוברים אלי, הייתי מצליח לגרום לכך שאלוקים יזדווג עם אמי
והיא תדע שאני ישו או אייכמן ותרד ממני, ומן הסתם גם תנצל
בצורה אובייקטיבית את בדידותה.
שאלתי אותו מה פתאום הסיפור החולני הזה, מה פתאום אתה  מכניס
את אמך לעניין, ומה פתאום הוא מדבר על להזדווג שזה כה בלתי
הולם אותו, כל כך אינו הולם כלל את אורח דיבורו. הוא אמר שאולי
שכח לספר לי שבילדותו חווה חוויה טראומטית; בגיל חמש- והוא
סיפר את זה בשלווה שלהפתעתי נשמעה כמעט מופקרת, לא תאמין, אמר,
בגיל חמש אנסתי את אמי במרפסת. המרפסת פנתה אז לים, היום הבתים
החדשים המרושעים מסתירים את המראה היפה הזה שהיה אז. כשאנסתי
את אמי, ישבה הסבתא הרעה שלי, פרידל , והביטה בעין אחת ואילו
בעין השנייה ניסתה לקרוא את העיתון שלה ביידיש. אבי היה כרגיל
מחוץ לבית עם העולה החדשה התורנית מפולנייה . אימא בכתה וסבתא
אמרה בהתפעלות, ודרך עיין אחת בלבד; הילד הזה עוד יהיה נשיא!
אלה שדויד מצחיק או מטריד אותם, אומרת אמו המרשעת עם הנמשים על
האף  והיד האחת הארוכה יותר מן השנייה, אלה שאף פעם הוא לא אנס
ולא רצה לאנוס, יכולים לצוות עליו לחדול. אתה, היא אמרה לי,
למשל, יכול להשפיע עליו. הוא טיפש, הוא חולני, נודף ממנו ריח
של גוויה ומה שהכי חשוב, נמאס לי ממנו. ואז היא מוסיפה תמיד
שדויד מבזבז לה מים חמים יקרים כשהוא מתקלח שלוש פעמים ביום
כדי להוריד מעליו את מה שהוא כינה צחנתה של אמו. היא מודה בזה.
לדבריה, דויד אינו אלא חרפה מהלכת, ואני אשחט אותו! אדוני, אני
יורקת עליך אדוני, אפילו דרך הטלפון!
דויד שנשמע תמיד אופטימי רוצה שאדע כמה הוא מאושר. כאשר הוא
אינו מאושפז או נמצא בהוסטל של מתרפאים,  הוא כאמור עובד במיון
מכתבים בבית דואר בחדרה.  הוא קנה רשת פרפרים,  דואג לי לפחות
פעם ביומיים ואז כותב את שירי האהבה. מה חבל,  חשבתי אז,  שאין
בקצה השני של האהבה שלו אישה שתהיה ראויה לו. כל כך הרבה נשים
מחפשות אהבה לשווא! כמה מעט אהבה אמיתית יש לגברים לתת!
דויד אינו מגיע אל הנשים לבד אחת שכרמוז לעיל נכנס למיטתה
בהעמידו פנים שהוא אותו גיבור מספרי  אבל כפי שנראה להלן זה לא
נגמר הכי טוב. אולי לא כל מה שהוא אומר לי זה כל מה שקורה לו ?
אולי יש לו גם חיים אחרים? זמן רב לא היה לי מספר הטלפון החדש
שלו אחרי שעזב זמן מה את הבית ולא היה מאושפז ואף לא התגורר
בהוסטל.  היה לי המספר של אמו אבל לא טלפנתי אליה.  כאשר השאיר
הודעות במזכירה אף פעם לא ביקש שאתקשר בחזרה,  מה גם שאמו
המתעבת אותי, ועדיין, לדבריו, מנסה לנקות אותו בליזול,  טלפנה
לשאול אם אני פסיכי כמוהו,  ואף על פי כן היא הזמינה אותי
לביתה. ואני מודה, באתי. באתי מפני שאני חסר חוט שידרה  ואני
מרשה שיתייחסו אלי בזלזול ואני משולל כבוד עצמי ואולי מה שמציל
את הדעה הרעה שיש לי על עצמי,  הוא שאני סקרן חסר תקנה.
היא חיכתה לי לבושה בקומביניזון וורדרד משנות הארבעים ובידיה
עשתה תנועות של חתירה, פיה חשוק, וצבוע בליפסטיק אדום עז,
נראה כמו פה של דג נחנק מחוץ למים  העושה תנועות של פעירה אל
המוות,  תנועות שאצלה אולי היו ניסיון לשחזר איזשהו קשר לסקס.

היא חשבה,  כך הסביר לי אחר כך דויד,  שהתנועות מזכירות את
ריטה הוורד שדויד אומר שהיא (אמו) אומרת שאומרים שהיא דומה לה.
היא לחשה בקול שחשבה שהיה דומה לקולה של מיי ווסט האגדית,
שגם לה כנראה דמתה, כלומר אמו הגועלית של דויד,  חשקה את שפתיה
הדגיות ואמרה,  ובקולה נישמע משהו הדומה לקולו של משור; תעשה
לי את זה יפה וחלק,  חיה נפלאה שכמותך,  גבר מתוק ואכזר שלי!
ואני,  אני ברחתי ממנה כל עוד רוחי בי.
אחר כך הכתה את דויד בגללי ואמרה לו להגיד לי שזה המכות האלו
ירפאו אותי מהתשוקה הנכזבת שלך אלי.
לדויד יש בעיה מסוימת עם מייצוב הדברים לא כמציאותם, אותם הוא
מבין טוב יותר מכולנו, אלא במה שאנחנו קוראים "כהווייתם". יש
לו אויבים שעליהם הוא כותב בשירים שלו ללא חת וללא חמלה או
אפילו כעס, אבל מה כבר יוצא לו מזה כשהוא כותב את זה ברמזים?
שכן  בימים הרעים שלו הוא יודע שלא רק מצעדי הפזמונים מדברים
אליו ברמזים אלא גם הטלוויזיה,  ולא רק הוא אליה, בניסיון
הנואש שאיש עדיין לא הצליח להזים, להביא אושר וחיוך לקריינים.
ישנם אותות שהוא קולט.  הוא מטלפן לפעמים ואני בבית ואז אינו
צריך לדבר עם המזכירה האלקטרונית והוא אומר שלום,  שלומי טוב,
מדבר דויד.  וממשיך ואומר שהוא דואג לי,  שמשהו קורה,  האויבים
מאזינים,  עכשיו שומעים אותו בכל הארץ.  החשוב ביותר,  אחרי
תיקון העצב בטלוויזיה הרי הצעד הבא היה כשהחל לקבל ראשים
לתיקון.  אמו הנוראה, אמר, הפליצה לטלפון בזעם כשחיפשה אותו
אחרי הודעה מפחידה שהשאיר לה עבורי. מיד טלפנתי אליה,  היא כבר
דאגה שיהיה לי שוב מספר הטלפון והבטיחה שהיא מדברת בלי שלבשה
את הקומבניזון, והיא דיברה בקנאה על הראשים שהוא מקבל לתיקון.
אבל הוא כבר חי במקום אחר,  הסביר לי.  השאיר אצל אמו שיר שהיה
מיועד דווקא אלי ובו תואר מצב עמוק של אהבה שהצפין בכתב סודי.

היה לי, אמר, הראש של אריק שרון לתיקון.  דויד שמח, כי העריץ
את שרון כרומנטיקן חסר תקנה שנשא לאישה את אחות אשתו המנוחה
וכאב לו שמהרובה שלו, בביתו הוא,  נהרג בנה יחידה של אחותה.
הוא העריץ בשרון את מי שמבין כאב, מי שיודע מה זאת טרגדיה;
משהו כמו רובה שתלוי במערכה הראשונה ויורה בשלישית! הוא העריץ
בו את המצביא הגאוני ההא- מוסרי ששרון לדבריו היה.  הוא ישב
ותיקן את הראש,  הסתכל בטלוויזיה והמדהים היה שהראש של שרון
התחיל לצחוק לעבר הצחוק שהיה בטלוויזיה כתוצאה ממה שהוא העביר
בקרני הגישוש שלו תוך כדי תיקון הראש.
אך גם לו עצמו מחליפים את הראש. באחת מהחלפות הראש האלו,  זה
היה ביום ג' אחד באחת ושלושים אחרי הצהרים (הוא תיעד את זה
בשיר שהשאיר במזכירה שלי) היה חם,  ואז הגה את התזה על המוות
ששלח לי. הוא אמר; כל יום ששי מחליפים לי ראש.  עושים את זה עם
מברג, וגם עם קצת מכות. זה כואב אבל סך הכול זה סיבוב מהיר על
ההברגה שאפילו לא צריך לשמן אותה. כשאני מחזיר את הראשים, אמר
בקול היפה,  הנעים שלו, אני מחזיר אותם לעולם,  אבל אין לי
מושג מה יאונה להם.  האחריות מתקבלת פה ברצון הקשוח לתת לכל
ראש ולכל אדם את החופש שלו להחליט מה הוא ומי הוא רוצה להיות.

הוא אומר,  אולי לא אצליח להציל את כולם? לכן צריך לוותר.
העיקר שמבריגים ממני את הראש שלי,  בייחוד בימי ששי,  ואז
לפחות לי לא צריך לתקן עוד,  ואני כבר יכול לתקן רק את הראשים
שמביאים לי.
הוא סיפר שבעצם ראה אותי מזמן,  עוד בטרם נפגשנו בקפה שטרן,
הוא ראה אותי באיזו תכנית טלוויזיה ושידרתי לו סימני מצוקה,
והוא דאג לי, ורצה להציע לי ללכת לרופא להיבדק,  אבל שמי לא
הופיע אז בספר הטלפונים,  אמר בהערכה והתנצלתי שזה לא מה שהוא
חושב,  זה לא בגלל שאני חשוב אלא מפני שאני מתגורר בדירה
שכורה.  הוא לא תפס מדוע אני צריך תמיד להתנצל,  גם בתכניות
טלוויזיה,  ואז הוא וויתר,  משדרים בטלוויזיה מידע שרק הוא
יודע לפרש אותו,  אין לי מושג מי נותן את האותות והסימנים.
תראה, אמר, אולי אני משוגע,  אבל אני לא אידיוט ואני לא צריך
להסביר.  מה שהם-הנבלים קוראים משוגעים,  יכולים לדעת מאיפה
באים אותות כאלה.  אבל מי כמוך יודע שמשוגעים מוגדרים
כמשוגעים,  והם לא, הם פשוט מחוברים לרשת סודית של יידע הנובע
ממקורות שאלה המסרבים להיחשב משוגעים,  והדוגלים בשפיות
המשעממת,  השגויה-שגויה כי היא ניזונה רק ממה שנראה לכל עיין
ולא ממה שמוסתר-אינם מסוגלים להכיר.
לי,  אמר דויד,  יש הידע של המשוגעים,  מפני שלעומת אמי
הפלצנית , אני כן יודע מה זה להיות שפוי,  אני כן יודע מה זה
להיות חיוני לעולם ומלא אהבה טהורה.  ואחרי זמן מה, אינני זוכר
עוד כמה זמן חלף,  על כל פנים קפה שטרן שלאחר שהיה בית קפה,
ומסעדת דגים,  כבר נהיה חנות לבגדי גברים, החלה הטלוויזיה
לפוצץ לדויד את הראש. כאב לו. הוא חשש שתגיע אינפורמציה חשובה
שהוא עלול להחמיץ והחמצה בכגון אלה היא עניין של חיים ומוות
ולרבים! לא רק לו! הסביר בתמימות הנהדרת שלו.
החיים והמתים הם היינו הך, אמר ברגע ההוא של החשש שמא לא ישמע
את האינפורמציה ומזה, לדבריו יהיה מת. ואו אז כיצד ישוב לחיים
כשהוא כבר שב והביא את הידע שאף אחד לא רוצה לדעת, הידע על
הקשר של התודעה למודעות?  דע לך, הזהיר אותי, ודרכי קיווה שהוא
מזהיר את האנושות,  פרושה רשת סודית,  וזה חשוב שתדע, ויש הבדל
בין מתים לחיים,   אבל אתה  לא תמיד מבחין בהבדל.  או שמא זהו
רמז ואני כן מבין ולא יכול לגלות לך את הסוד.  מי שמת סימן
שוויתר  על האפשרות לתקן משהו,  או להביא אושר,  או לאהוב. כל
מי שמת משאיר אחריו חטא שאין לו כפרה. לכן הוא ממשיך לחיות
ככפרה.
אמו המפלצתית של דויד ענתה לקולי המבוהל ואמרה בלעג מריר, שמע,
אתה שאוהב את המשיגענר שלי. מתה אישה בגליל, דויד שמע ברדיו
פרנק סינטרה שר את My funny Valentine והיו גלים ואותות והוא
בטוח שבגללו האישה מתה!
כל מי שמת בהקשר לרמזים שאני שומע, קשור לי, הבהיר לי אחר כך
כשטלפן (כרגיל ) להרגיע אותי אחרי השיחה עם אמו. הם קשורים אלי
כי לא הספקתי לתקן להם את הראשים. כשעולים לו על הקו, הסביר,
הוא חייב לצעוק מלות מפתח על מנת להמשיך. כי כל הזמן כשאני לא
משגיח, הסביר, קוראים לי בלא הרף את המחשבות וחלקן אף נגנבות.
ואכן ראיתי פעם מה שקרה לו. ישבנו יחד בביתי, הוא בא עם שיר
שהפעם הביא ידנית, ולא השאיר אותו במזכירה האלקטרונית. אכלנו
עוגיות מול תוכנית ראייונות בטלוויזיה. המנחה שאל מרואיין אחד
ששמו נשכח ממני מה הוא חושב על חנוכה, ודויד מיד הבין שהמנחה
ציווה עליו להפסיק לאכול.
רק הוא שמע את הציווי. אבל זאת לא חכמה כי לי הלוא אין
האוזניים שיש לו. ואז כשציווה עליו להפסיק לאכול, זה היה מפני
שהוא קרא לו את המחשבות, וזה היה אז שהשתילו -אני משתטה להאמין
לו- ובעורמה- כי אני לא ראיתי ולי גם לא שתלו, רשת של כבלים
בתוך המוח. ולא רק שלי, אמר, אבל אני לפחות ער לזה, מבין,
מודע, וכל זה כשבחוץ מסתובבים רוצחים באמת מסוכנים!
אבל איפה בכלל קיים עולם אם אין שום דבר מחוץ לרשת הכבלים הזו
שבמוח? מפרדוקס זה, אמר, ארוגה חווית החדווה, כי באמת הכול
קשור. אין שום גבולות בין המחשבות לחפצים, לארצות, לבני אדם
אחרים. כשאני כועס, הסביר באותה סבלנות נדירה ומעודנת שהשתמש
בה כלפי-כשהייתי תוהה למשל איך יכולה הדלקת סיגריה בתל אביב
לגרום למות אישה זרה לו בזיכרון יעקב, ( הוא הסביר); כשאני
כועס, אני עלול להרוג מישהו שכלל לא אשם ולא עולל לי כל רע.
אז לפעמים הוא שומע קולות ,דויד, וכי מי אינו שומע? קורה גם
שכשהוא מנסה להציל את האהבה לבל תמות, לא לו-לכל האחרים
הראויים כמוני הוא ממיט אסונות, סערות, רעידות אדמה, שיטפונות.
הכול בנוי מקשרים. הקשרים בוטים. מכאן התשוקה שלו לישועה
שאצלי-כך הוא טוען, היא תשוקה נכונה אבל מועדת לפורענות, כי
אני, עם כל רצוני הכן איני האיש התם והנכון, אין אני ניחן
בתשוקה תמימה ונכונה למציאת אהבה.  
דויד עומד או יושב בפינה, הוא אומר שבפינות הוא רואה ולא נראה,
אבל בזה אני אומר לו שאני לא בטוח, ולפעמים הוא רושם קטעי
שיחות ודיבורים כדי לקלוט עוד רמזים. אז  על מנת להמחיש לי
הראה לי קטע ששמע על שפת הים כשהלך לספור משגלים כמו שעשה
גיבור אותו ספר שכתבתי ושקרא  האיש שהתחפש לו הוא אותו מסכן
שסוע השפה. עמדו שם שתי נשים, ואחת, היא לא ראתה אותו, אמרה,
וכאן קרא לי מן הכתב; "די! שילך. אמרתי לו, ומה אמר? ואיפה?
ישר בפרצוף! חרא.. אמרתי לו עם האגרוף בפרצוף שלי, מותק שלי,
אני משתגעת עליך, אז מה? הכניס לי עוד אחד. בים מה עשה? עלה
עלי, היה רטוב, אמרתי, מה אני, חסקה? משך לי בשערות ואמרתי לו,
מותק, יש לי אבו עגילה בשערות, מחר שבת והוא אמר, חראם על
השערות שלך. אני כמו אבא שלך, וברח, איזה חרא, צעקתי לוקח ת'
כסף ותחזור, ומה? לא חזר.. תגידי לי את, מה את מבינה מזה?"
כשהבעתי תמיהה על התוכן ואולי גם על צורת הכתיבה שכל כך לא
הלמה את דויד, רמז לי שהוא מעורה בדברים שאני לא מסוגל לשער
כלל, שהוא ערמומי, ולהפתעתי הוסיף-שכן דויד אינו מאלה המנסים
להרשים אותך בידע שלהם- הלוא הוא עצמו, טען לא אחת, הוא איזשהו
יידע ניסתר-הוא הוסיף ואמר ממש בקריצה, כאילו גילה לי סוד כמוס
אני ואלוקים מביטים כל הזמן בעיניים שלנו זה בזה. אלוקים הוא
יחד או רבים?
אמרתי, יחיד, כמו שחול זה יחיד רבים.
אבל כתוב בצלמינו ובדמותינו נברא אותו  (את האדם) כלומר היו
יותר מרק אל אחד אז למה יחיד?
אמרתי לו, תעשה מה שאתה מרגיש. הוא חשב לרגע ואמר, אהבה היא
משהו הקורה בכל מקום. צריך לשייף אותה. היא נכנסת לפעמים
למוחות רעים. כמו שהגיבור של הספר ההוא שלך חשב, ובצדק, שצריך
להציל את האהבה !
דויד שחייו הם גיהינום ובמציאות, לא בהזיות, מאושפז שוב ושוב,
וכל כך בודד, יושב לבדו בבתי קפה שלרוב נפטרים ממנו בעליהם
לאחר זמן מועט, אין לו נשמה בעולם, לבד אמו האכזרית,  דויד
תמיד שמח. הוא אוהב את העולם אהבה טהורה ללא שום דרישה לתמורה.
הוא נדיב, הוא חי בספירות אחרות מאשר רובנו, יש לו מוסר
אבסולוטי. דויד הוא חריג, בין החיים לבין המוות. אבל אף פעם לא
במוות עצמו ואף פעם לא בחיים עצמם. כן, לא באדם ולא באלוקים
אלא במה שביניהם.
הוא הכיוון, התוכן הנעלה של הדרך, לא בשרה של הדרך אלא מה
שהסינים קוראים הריק שלה, לא העפר או האבנים, אלא הריק שעוטפים
אותו אך העטיפה שנייה בחשיבותה לריק שהיא עוטפת. דויד הוא
שליח. הוא חי בין הקצוות האלה. הוא יודע לחשב בגימטרייה, הוא
כתב סיפור על הרחוב שלי שבו מוציאים כל בוקר וכל ערב לטיול לפי
עשרה שקל לערבי, חמישה שקל לפיליפיני, זקנים וכלבים וכמתואר
לעיל, החליט פעם להיות הגיבור של ספרי השכוח , הגיבור שסוע
השפה שהיה מתגנב השכם בבוקר, אחרי שהבעלים זה עתה עזבו את
הבית, ונכנס למיטותיהן של נשים שחשב שהן נמקות מחוסר אהבה והיה
שוכב איתן, והן כנאמר בספרי נענו לו בעצימת עיין. דויד המסכן
ניסה בעצמו, ובהתחלה באמת הלך לו. אבל האישה שהתגנב לחדרה
ברחוב אמיל זולא, אחרי שראה איך בעלה הגוץ, נזוף הפנים פסע
עצוב ומיואש בשש בבוקר לכיוון תחנת האוטובוס, האישה הזאת ישנה
שינה עמוקה. בחדר עמדה חמיצות של לילה, התוודה דויד שמכיר טוב
מאוד מה זאת חמיצות של לילה. הוא מכיר את זה מקרבתו הבלתי
נחוצה עם אמו, עליה אמר שהכבוד הכי גדול שהוא יכול לחשוב עליו
זה להיות היתום שלה.
הוא נכנס אל האישה למיטה ורצה לשגול אותה כי זאת מילה של גיבור
ספרי, "לשגול"  אף כי המילה עוררה בו גועל, והיא, במקום לעצום
עיניים ולהעמיד פנים של ישנה כמו בספר, במקום לצעוק בבהלה וזעם
כמו שאירע לגיבור הנ"ל כאשר בטעות נשכב במיטה של בת האישה
שלביתה נכנס והלוא לא ראה טוב. לא, מה שקרה היה שהאישה הייתה
דווקא נחמדה, לא העמידה פנים, לא כעסה, העלתה אור והביעה שמחה
רבה שהוא שם.
זה די הבהיל אותו. בסוף הם ישבו עירומים על המיטה ודיברו על
האמהות הנוראות שלהם. אחר כך שתו קפה, הוא רצה לצטט לה את
הגיבור  (שהמצאתי) אשר הסביר מדוע פרץ ככה לבתיהן הנשים
המסכנות ושאמר שלכבודו מעולם, אף אישה לא צחצחה את שיניה.
האישה המופלאה הזאת אמרה לדויד; מותק, אני בשבילך אצחצח שיניים
חמש פעמים ביום! דויד ההמום, שבפעם הראשונה בחייו, מאז שאנס את
אמו בגיל חמש, היה לאהבתו מושא, ישב והביט בה אובד עיצות.
האישה הייתה מבוגרת ממנו בשבע שנים אבל נאה. היא באמת עזבה את
בעלה, והיא התמסרה לדויד.
כשאושפז שוב, באה לבקרו ודויד טען שלא מאהבה באה אלא בגלל
מזימות מעורפלות ומרושעות שרקמה אמו יחד עם הפסיכיאטר המחוזי
שלדבריו התאהב בקומבינזון הישן שלה. בית החולים עם כל המסכנים
האלה, מצא חן בעיניה והיא החליטה להישאר שם.
על מנת שתאושפז המציאה שברון לב, אמרה ששמעה קולות ושמישהו שתל
לה בראש משדר לגלקסיות רחוקות. היא מיד אופיינה כסקיצואית,
אושפזה אחרי וויעוד של חמישה רופאים וגם מתמחה אחד. אחרי זמן
מה החלים דויד ואמר לה שנמאס לו כאן והוא יוצא. היא אמרה, אם
כך, אנחנו נפרדים, כי אני מפה לא יוצאת. האהבה שלי, אמר לה
דויד, אינה זקוקה למימוש ובית חולים לחולי נפש הוא מפלט חברתי,
הוא כתם דהוי על החברה, מילוט מעימות עם האמת. וכך אירע שהוא
יצא והיא עדיין מאושפזת כשמצבה מוכרז כמחריף והולך ודויד בא
לעתים לשהייה  קצרה אחרי התקף, או שהוא בא לבקרה.
אפילו על השמש יש לי שליטה, אמר לי בגילוי לב. אבל זה לא נעים.
למשל, מה עושים עם מטאטא ושמש? מכוונים את המטאטא לכיוון השמש
ואחר כך עושים מזה שעון שמש והמטאטא נהיה המוט. זה כמו לתקוע
נעץ בענן כדי להדק אותו לשמיים. אמרתי לדויד שפעם פגשתי בבריכת
שחייה באיזה קיבוץ, ילד שמנמן, כל החברים שלו השתחצו איך אבא
של אחד כבש את הגולן והאבא של השני הפציץ את דמשק והילד השמנמן
המסכן אמר, האבא שלי ניצח ענן!
דויד ראה בזה אות שאני מתחיל באמת להבין אותו, לחיות דברים
ממשיים דרך התודעה שלו. סיפרתי לו שבניו יורק, באיזה בית ספר,
שכחתי איזה, אולי רוזוולט היי, התעורר ויכוח על מה עושים
ההורים של כל אחד מהילדים. אחד מהם אמר, האבא שלי תכנן את גשר
וושינגטון ואחר אמר האבא שלי בנה את האמפייר סטייט בילדינג ואז
ילד יהודי מסכן שלא היה לו אבא כזה שאל, שמעתם פעם על ה- ?Dead
sea, ואמרו, כן! ואז הוא אמר: אבא שלי הרג אותו!
או אז שלח לי דויד את המסה שלו : האם המוות אפשרי? כל מה
שהמציאו לגבי המוות אינו רלוונטי למוות מפני שבני האדם היו
מלאי כעס יותר מרק חרדה, והמוות נראה להם  כבגידה, כנקמה,
כמשהו לא הוגן המאיים עליהם. ר' נחמן מברצלב (כותב דויד) אמר,
"אפילו אם הקדוש ברוך הוא מצווה עלי לחזור לעולם כדי לחיות את
חיי כמקודם הייתי מסרב מפני פחד מלאך המוות!". הטעות הגדולה של
רוב המומחים למוות, כולל רופאים, מדענים, מיסטיקנים, חברות
קבורה, וחברות מטפחי מצבות, היא שהם יוצאים מן ההנחה שקודם אדם
נולד, ואז אחרי כך וכך שנים הוא מת. האנשים באיוולתם נוטים
להתעלם מכך שלפי שורת ההגיון והטבע, היות לא יכול להיגמר באי
היות, אי היות קודם להיות. היש החל מן האין, לא האין מן היש.
ראיית המוות כתולדה או המשך של החיים העביר אנשים הרבה על
דעתם, וגרם להם להאמין שאלוקים ברא יש מתוהו שהוא איזשהו יש.
אולם היש אינו צריך יש אחר. בוודאי שיש אינו יכול לברוא אין.
האין בורא יש. הבריאה בראה אלוקים, לא הוא אותה, והיא יכולה
הייתה, לו רק רצתה, גם לא לברוא אותו .  המוות הוא של הבשר,
החיים הם של התודעה, לא הרוח , התודעה! הבשר יכול לקיים את
התודעה. הבשר מצדו לא יכול להבין את התודעה כי היא בראה אותו.
התודעה היכולה להבין את הבשר, אינה יכולה לקיימו. סוף הבשר הוא
תחילת התודעה. ואם המוות הוא האין, והאין הוא הראשית, מדוע היו
המוות והאין צריכים בכלל את היש? המוות היה נחוץ את החיים מפני
שלולא הם לא היה המוות. מה שאינו יכול למות הוא התודעה. היא
מחכה מיליארדי שנים על מנת לחזור לרגע תחילת המפץ הגדול, לחזור
לחור שחור ענק ולהיאסף ושם היא מתקיימת בלא קשר לגוף או עולם
שבהם היא מתאכלסת. בתי קברות הם בשביל בשר בלבד. אף תודעה אינה
יכולה להישאר במקום בו נברא מה שברא אותה, דהיינו האין. שכן,
איין אינו יכול להיות קיים ולפיכך אינו מכיר ביש.
התודעה מחזיקה גופות בהשאלה. המוות הגופני אינו אלא חסד רגעי.
החרדה שהיא מגננת הגוף, הנה היקום הזוכר, הכואב, כי היא המשך
של כזב רעיון התודעה, לא התודעה כשהיא לעצמה.
התודעה יודעת היטב לאן הולך הבשר החלופי העוטף אותה, ואילו
הגוף הנו חסר אונים כנגד בגידתה של התודעה בו.
הלילה  חלמתי על דויד. דויד ישב בתוך בריכה, לבש ז'קט שחור עם
כפתורי זהב של סטודנט מהרוורד מלפני ארבעים שנה-כאשר אכן יצא
לי להכיר סטודנטים מהרוורד-ענב עניבה, אולם פלג גופו התחתון
היה מלובש בבגד ים מיושן,  בסגנון שנות העשרים, שזה אפילו לפני
זמני. הוא החזיק על ברכיו מכונת כתיבה הרמס קטנה וכתב שירים
שאחרי שגמר לכתוב אותם, זרק אותם למים שרגליו שכשכו בהם.
כנראה הייתה זאת פעם בריכה. אולי בריכת דגי זהב כי משהו נוסף
לרגליו השתכשך במים, אולי דגים  פרה היסטוריים ומסוגננים,
וזעירים, שזרחו, אולי פרסומת לדגים הגדולים יותר, הענקיים
שעליהם כפי הנראה כתב דויד, בחלום, את שיריו. פתאום הוא עמד
שם, זה היה עדיין בחלום, אבל כנראה חלום שני, שכן ככל הנראה
התעוררתי,  התפלאתי למראה החלום, שכן חלום רואים יותר מאשר
שומעים, פקחתי עיניים תוהה, הייתי צמא, לא קמתי לשתות, ומיד
חלמתי את ההמשך, כאילו היה חשוב לי להמשיך, לא לוותר, למצוא את
פשר הישיבה הזאת בחלום, מה שבמציאות קרה ארבעים שנה קודם לכן
ממש באותה בריכה, אולי באמת הבריכה בוושינגטון סקווור,
בגריניץ' ווילג', ביום אביבי, מול N.Y.U.
בהמשך החלום הזה, קרא דויד את ההוראות הבאות לציור תמונה שאני
כנראה עסקתי אז בציורה או שמא בחשיבה עקשנית עליה. ותוך כדי כך
ראיתי שבמרכז הציור שבחלומי, נאם דויד שאחרי זמן מה נהיה
(בחלום!)מישהו אחר, שמא סנדי סקס שהתגוררה אז באואייוורלי
פלייס ונהגה לשבת עירומה על האסלה, הדלת לשירותים פתוחה, גם
הדלת לדירה-זה היה בחיים, לא בחלום! פניה מרוחות קרמים לבנים
הדומים למסכה, על ראשה מגבת מצונפת שאספה את שיערה הרטוב
והייתה מצהירה הצהרות מבהילות למדי לאורחיה שידעו שתהיה ישובה
באסלה עירומה ולכן לא דפקו על הדלת אלא נכנסו ישר פנימה, כן
משפט ארוך, הוא נאם. מה לעשות? החיים זה לא מה שחשבנו.
סנדי המשיכה לקרוא לי את ההוראות של דויד שבמציאות לא נולד
עדיין, ואמרה; בציור נראים נערה חבוקה עם אדם זקן. אופי הציור
דורש שהנערה תהיה ילדה, אך בעובדה, הנערה אינה ילדה. גודלו של
הציור אינו חשוב, אך סגנונו חייב להיות ריאליסטי. הביטוי,
וישנו כאן לא מעט ביטוי, תלוי כמובן בכשרונו של הצייר, כלומר
שלך, ובלבו של הצופה, כי לעיניים, אומרים למשל הסינים, אין
לשון.
תנוחת שתי הדמויות חשובה מאוד לתיאור המדויק; הנערה בפירוש
נאחזת בזקן, פניה כבושות נואשות בחזהו, זרועותיו של הזקן
לופפות את כתפי הנערה במה שנראה כמגננה, ואף על פי כן, נראה
שהזקן עצמו הוא שזקוק עתה לחיבוק. חיבוק העוטף אותה ובה בעת
נעטף על ידה באופן שעל פניו של האיש נראית הנואשות לא פחות
מאשר על פניה. הוא גבוה ורחב ממנה. דמותו מוצקה, הוא אינו מביט
בה. מבטו נעוץ בחלל ומצויר (בחלום) כיצוק מצללים. הוא נראה כמי
שחש ברעד יבבתה הנוקש על חזהו, ולמרות שפניו מביעות סוג של
השלמה, אין בעיניו אפילו זיק של חום היכול להביע נחמה. רגע
הציור הקפיא את פניו של הזקן בעיצומו של הנהון קל, שהצופה יכול
לפרשו כהבנה עמוקה, הבנה שכנראה אינה קיימת ככל שרק ניתן לשער,
לאיזשהו למה מעיק המהדהד במוחם של השניים. הנהון שהנערה, שאת
מראה פניה אפשר רק לנחש, אם תבין אותו כמוהו-אך גם אם לא תבין,
לא תוכל להתחמק מן הכאב המובע בו. הכאב סמוי, אילו היה הציור
בעל אופי שונה, היה הצייר מניח צבע אטום במקום הקלסתרים
המצוירים כסימול פנימיותו של הכאב. לכן אי אפשר להשוות בין
כאבה של הנערה לכאבו של הזקן. ואף על פי כן אפשר לומר שהזקן
נראה כאילו הוא מתעורר אל משהו מוכר, כמי שלא איבד מעצמתו,
ואילו הנערה דומה שהיא המומה ממכה פתאומית שהצייר שיצייר או
צייר את הציור הזה, בעצם אינו יכול עוד לזכור מהי. האור בציור,
כבקונטרסט לדמויות  רך ובהיר, צייר שסגנונו שונה היה אולי
מוסיף הילה סביב הצהרים של יום קיץ לוהט בארץ הזאת, ואת זה
אומר דויד המתחזה לסטודנט מהרוורד מלפני ארבעים שנה כשאני יושב
מולו על הבריכה ( הנחלמת ) בלוויית סנדי סקס שאחר כך , כמו
דויד, תבלה כל כך הרבה שנים בבתי חולים לחולי נפש עד שיאמרו
עליה שאשפוזיה ארוכים מחייה כמו שניאופיה המתוקים והתמימים
והאבודים נגמרו תמיד בילד נוסף, בטרגדיה, בזניחה, בנקמה,
באובדן, ואחר כך נהגה ללכת לכל פתיחת תערוכה ואמרו עליה שהיא
תבוא גם לפתיחה של מעטפה.
לכן, בשל  תנאי האקלים בארץ שלנו,  אור הצהרים הבוהק,
הקונטורים בציור האמור להיות מצויר בחדות דווקא, הצללים
הדהויים, אין פינה מהוססת, הכול בהיר מאוד, או אפל מאוד. הרקע
הוא מישור ענקי, משובץ אבני מדבר. צבעי הרקע רבודים אך אינם
חשובים לענייננו. יצוין רק הצבע הלבן ההופך אפרפר כשהוא נוגע
בשערו של האיש, וכחלחל כשהוא נוגע בשמיים מכל צבע כשהוא נוגע
באבנים העומדות בשורות.
אם נוותר על הפוקוס שעד עתה היה ממוקד בגיבורי החיבוק, נבחין
בדמויות רבות המקיפות אותם, כמעט אנונימיות, כמעט ללא מלאכים
דהויים מציור על טפט פריזאי, דמויות הבוראות קומפוזיציה
מורכבת. על כן נוכל לומר בוודאות שבהתרחשות הכללית המתחוללת
בציור, החיבוק הוא מקרי, מופקע מאין ספור רגעים שכולם רצו
להיות מתוארים. והתמונה הזאת הלא קורת לרגע אחד בלבד, ובמהלך
הרגע הזה מוטלים רגבי העפר הראשונים על גופת הזקן.
דויד טען באוזני שהזקן הזה הוא אני ברגע שאהיה זקן וארצה או
אאלץ לרצות למות, כלומר להחזיר את גופי אל תודעתי שהלכה אל
האין שהייתה פעם חלק ממנו. דויד שאמר שהוא מסוגל לאכול תינוק
לארוחת צהרים ,אף פעם לא לארוחת בוקר, העיר בזעם, אף על פי שלא
הייתה לו סיבה ואילו אני עדיין חלמתי ולא סלדתי ממה שאמר אף כי
הייתי אמור לסלוד, לא בוקר, צהרים, תינוק, ולמצוץ את העיניים?!
הוא אמר, כמו שאמך בספר שלך המשוקץ, ספר אחר, ( כתבתי הלוא
כמה) , שלא ננקוב בשמו, הייתה מוצצת עיניים של דגים.
שום דבר אינו הלא עוד מה שהיה. משהו טוב אמר דויד לא יתברא
ממך! מילה נפלאה, יתברא! כמו יתברך. דבר טוב  לא יצא  מתינוק
מת. מחלומות בהקיץ. ישנו עצב איום בעולם, אתה חולף דרכו, נכנע,
צועק, ואילו העולם כמו הזמן נשאר. יש מוות אובייקטיבי, אתה
נכנס אליו סובייקטיבית, ויוצא ממנו, ואז רוחניות היא הכאב הלא
אישי שנמצאת בתחפושת.
חייבים לציין גם של פסיכיאטר נודע שדויד גרם לכך ולא בכוונת
מכוון שיאושפז לשלוש שנים שבהן טען וחזר שהוא גם אלוקים אבל
יותר מכך, הוא דויד . והנה דויד, כמו לאל הטוב, אם הוא באמת אל
ואם הוא באמת טוב, יש צורך להעניק את כל הטוב הזה לעולם. כמו
למשל אושוויץ, אמרה אמו שניצלה משם, ואף עשתה צילום מוגדל של
המספר הכחול שעל ידה. היא איירה את הצילום בציורי מלאכים
מתקתקים כשדויד סיפר לה שאני חוקר מלאכים, קישטה אותו, פיתחה
תיעוב רב לשיחות שלנו על מהות החיים ואלוקים, ולכן הלכה ומחקה
אחר כך את המלאכים מהצילום כי אמרה שהם מזכירים לה את מנגלה.
לא כולם שם אהבו את זה. אימא של דויד אמרה, זה שום דבר, לבן
שלי היה צריך להמציא אושוויץ חדשה. המספר הכחול מחק את האור,
את אושוויץ, ולכן מחק את אלוקים. בלי אלוקים לא היה יכול להיות
אושוויץ. בלי אושוויץ אין אלוקים. בעיקר אלוקים יהודי והוא מחק
את מה שהדליק את האור שברא מוסר אנושיות ורעיונות  שכולם נגמרו
באושוויץ. או אולי במחשבה שנייה, דווקא התחילו שם.  לכן
המלאכים הם בסך הכל ההמצאה הכי  ערמומית של השטן.
בשל דברים אלה, לא התפלאתי כשדויד ביקש שנפגש שוב אחרי תקופה
די ארוכה שלא התראינו . אני יודע שעברו עליו ימים קשים. שהוא
שוב אושפז, הוא כתב לי על כך שיר די ארוך שלצערי הלך לאיבוד.
הוא סיפר שישב במסעדה בהרצליה, אולי היה זה ברעננה, ו-"הדם
מהלזניה התחיל להשפריץ עלי". פתאום החל לנקר במוחו הרעיון
שהמלאך שאמו דיברה עליו הוא זרע שפוך של אלוקים, משהו כמו קרי
אלוהי, שמישהו -המישהו! בשחקים פשוט יושב ומאונן. והוא חזר
ואמר לכל מי שישב שם שכל קרב הוא גם בקרה- כמעט אותה מילה, אמר
להם, ומה הם כבר יכלו להבין? והסביר שאם יש מחשבות זרות הכול
אפשרי לעשות, הכול רק לא  למשיח כמו הרבי מברסלב שהוא אור
האורות לכולם.
היו אז לדויד, מה שתיאר, מלחמות עם יהודים , והוא אמר, ישנה
האישה שאמרה שרציתי לשכב אתה, מה, הייתי אז צמח. שאלתי אותו
איך היא אמרה את זה, ואיפה? והוא אמר, היא מתקתקת לי כישופים
שבחילוף אות אחת נהייה כיסופים, וישר לאוזן, מתקתקת קורי עכביש
של כישופים, היא חושבת שאני דוד המלך. בגימטרייה נשיקה באוזן
זה נקישה. אמרתי, אבל זה בנאלי, והוא אמר העיקר הכוונה הרבה,
וזה בדיוק כמו דפיקה או כמו שאוזן זה איזון. החלטתי לא
להתווכח.
הוא המשיך, היא רוצה לקבל נשיקה וחושבת שזאת נקישה. תוריד את
האוזן כאן, היא רוצה לעבור ממצב רע למצב טוב. אוזן גם בא
מאיזון, והיא רצתה להתחיל אתי, יפהפייה, נשואה, אלמנה,  אולי
רק שואפת להיות אלמנה , כל החיים אפילו בלי להינשא כל מה שרצתה
היה להיות אלמנה של מישהו ולפתוח קורס להלמדת אלמנות ואני הכי
מתאים לה גם בלי למות ובלי להיות אקס בעלה והיא מתקתקת לי בעור
התוף, זה מטריד, היא מתקתקת בכוח.  משדרת הזיות וקוסמת באוב
ובשער הערווה הצבוע שלה. השכנה שלי התלוננה. אני כבר עברתי את
זה, הסביר, והשתקמתי, פתאום האישה הזאת שידרה לי הזיות דרך עור
התוף.
עכשיו אני בסדר, מרגיש נפלא. נתנו לי זריקת קלופיסול- דפו נגד
הזיות שמחזיקה מעמד עשרה ימים. הייתי בדיכאון ולא התרחצתי כי
בלי ההזיות הייתי בודד ולכן הייתי נקי מידי. הגעתי לכדי נסים
גדולים. לכן מה יכולתי לעשות? הזמנתי נערות ליווי. הן עלו לי
ארבע מאות חמישים שקל, שתיים יחד- במחיר מבצע. הן בעצמן הביאו
את הקונדומים ולא הוסיפו למחיר. הרופא שמע את השכנה שהתלוננה
על המהומה והבחורות והוא אשפז אותי. אמי צחקה, רק לבית זונות
צריך לקחת אותו! ובאשפוז היה אחד שאמר לי פק-יו  כי ראיתי
סרטנים כחולים בעיניים שלו והייתי צריך סובלימציה, אז נתתי
לאישה שתתקתק לי באוזן ועמד לי כי היא לא הייתה כבר והיה האיש
הזה שאמר פק-יו.  אולי הוא אפילו רצה להיות הפנטזיה שלי
ואחר-כך ביקש סליחה והלך וקנה לי גלידה. לכולנו יש פנטזיות.
צריך להאמין לאלוקינו. רק הוא לבד במקומו. היה פה חסיד ברסלב
ועכשיו הוא מטפל בי כי אני אהובו של הרב והוא יודע שאני אהובו
של הרב, והוא אמר שצריך לצעוק ולעשות אמבטיה כל בוקר.
דויד נרגע וחזר לעצמו. השאיר הודעה על המזכירה, בסופה הוא סיים
כתמיד; שלך דויד. זה תמיד נוגע לי ללב, הוא ביקש/דרש/ התחנן/
ציווה שנפגש בדחיפות. כפי שכבר רמזת, אמר לי כשנפגשנו- ואני
יודע את זה ממי שתקתקה לי באוזן, שגאון צעיר שהכירה מאשפוז
קודם ושעכשיו עובד באימון לטאות לשיר נוסחאות מתמטיקה
באוניברסיטה, ( וזאת אף על פי שאין לו קביעות) אמר לו שחוששים
מהכישוף שלו.  הוא אפילו עשה פעם שכסא יתחיל להתפרק לחתיכות,
הוא אף פעם לא סיים את חוק לימודיו אבל הוא גאון.  שאלתי את
דויד שלבד אותה אישה אחת שאהבה אותו לא ידע אישה לבד נערות
הליווי שהוא מזמין כשהגימטרייה במוח שלו מתקתקת, והוא זקוק
למשהו שיאלץ את אמו לצעוק, שאלתי אותו כמי שאינו מרבה ללכת
למועדוני חשפנות, מניין לו הידע הזה  והוא אמר, אני מדמיין ואז
יודע ואז זאת אמת ואז כולם יודעים.. הוא סיפר לי על די הרבה
סרטי זימה, מניין לו ? הוא חייך ואמר; מקריאה יודעים יותר מאשר
מהחיים בתוך הזבל. הוא כעס, אתה חיית! לעומת זה אני קראתי! אני
יושב ורואה! זה מעניין אותי. אני פוחד. אני לא רוצה שהמין
האנושי יכחד. תדבר עם שולמית אלוני שתדבר עם רבין שידבר עם
הנשיא בוש . זה בוגדני.
הוא אמר, מי אני שאומר דברים כאלה. מי מרשה לי? הרב מברסלב היה
אוהב אותי אבל הוא מת . דויד מצטער.  בשבילי הוא מצטער שהרי
המתועב הזה מת.  כי כשאין לו צורך להשתין ואז לחשוב על אלוקים,
הוא רוצה לאהוב ולא חשוב לו אם יש או אין מלאכים. דויד אומר
לי, חוסר האמונה הוליד מצב שבו העולם חסר אמונה ומחפש דתות
זולות ואינסטנט. חלמתי שאני צעיר בכמה שנים והילרי קלינטון באה
אלי ואני אומר לה, שמעי את דויד מגרש שדים ומחפש מלאכים, והיא
שהייתה בחדר של מוניקה לוינסקי אמרה שאלוקים התחתן עם השכינה
ואחר כך התגרש ממנה והתחתן עם לילית והיא  עשתה לו בעיות כי כל
אדם בסופו של דבר הוא הרוצח של עצמו. כל רגע הוא מוליך את
עצמנו אל המוות. אני מטומטם מידי ומשוגע מידי להיות  ציני
ומאמין בזה שאין במה להאמין. אין אצילות בבני אדם. דג אוכל דג.
לא חדש. אבל זהו זה. לא פסימיסט לא אופטימיסט. אני סתם חי עם
הצל של עצמי.
אחרי החלום חזרה אל דויד הבחורה בת העשרים ושמונה. לבחורה ההיא
היה צל והצללים נפגשו. אחרי ששנינו לא היינו לצללים, אמר,
לצללים  שרצו אותנו. הבנתי אישה צעירה, הצל של אותה בחורה מי
היא? כך קרה האסון והתאהבתי בצל שלה ודרך הצל בה, מפני שלא
הייתה ולא האמנתי שהיא מתה.
יום אחד בא דויד ואומר שיש לו מידע מסווג. במלחמת המפרץ רימו
את כולם.  תראה, אלה לא היו טילים עירקים במלחמת המפרץ.
אז מה זה היה?
הטעייה גאונית, לא, לא טילים עירקים. הטילים במלחמת המפרץ לא
באו מכיוון עירק, "הרשת החשאית הנוצרית" ירתה את הטילים. אף
טיל עירקי לא פגע בשטחה של ישראל! הלוא מיד עם תום הפצצת
הטילים השנייה שמעו בגלי צה"ל דיווח של אזרח שבשידור חי אמר
שראה טיל נע מכיוון צפון לדרום ונופל לים. הקריין מיהר להשתיק
את האיש שחשף את התרמית של השלטונות שכביכול הטילים נורו
מעיראק. הרי לו נורו מעיראק היו טסים ממזרח למערב. וגם ב 21.1.
1991-  בהפצצה על תל אביב, הודיעו בגלי צה"ל ששני טילים הגיעו
מכיוון צפון. ההפצצות נעשו בלילה כדי למנוע את זיהוי הכיוון.
הטילים התפוצצו כשלושים שניות אחרי הישמע האזעקה, מה שמוכיח
שהם לא נורו מעיראק. וכאן ממשיך דויד לתאר איך איש, שמעמקי
מרתפו ראה בחזונו פס לבן הנע מצפון לדרום, כמעט נרגם על ידי
אנשי המשמר האזרחי שהיו אנשי מוסד בשליחות הרשת החשאית הנוצרית
שהשתלטה על המדינה. ומכאן הסביר האיש,  נשלחתי להוכיח שמקור
הטילים אינו בעיראק אלא בארץ ישראל. שהטילים נורו מטווח  קצר
של עשרות קילומטרים בלבד. שגם בעבר- למשל במלחמת יום הכיפורים,
ביצעה הרשת הנוצרית שהשתלטה על צה"ל, חבלות והפגיעות שהוצגו
כפעילות אויב. למשל, הפגזת הגשר על תעלת סואץ בה קיפחו את
חייהם מספר חיילים.  גם הפגזת הבונקר הפיקודי של אוגדה 252,
והפגיעה בזחל"ם הפיקוד של האלוף אברהם מנדלר. הלוא זה גם מה
שהביא את האינתיפאדה.
על האזרחים, טוען דויד , לדרוש מהממשלה הקמת וועדה ממלכתית
לבדיקת הרשת! אני איעלם כאות אזהרה וזה מפי הקדוש ברוך עצמו .
דויד סיפר באותה הזדמנות שההילרית של אימא שלו  שנתנה ראיון
ל"אישה" על התגלית עם הטילים והרשת הנוצרית הבינלאומית,
התראיינה אצל דן שילון ואמרה שבדקה את האאורה שעטפה את גופת
שילון והיא מכירה את האאורה  וששילון הוא באמת שילון.  שר
הבינוי והשיכון שישב לידה שאל כאילו בצחוק-אבל אפשר היה לראות
כמה הוא רציני- הוא שאל איזו אאורה למשל יש לו,  והיא אמרה
שרואים שנכון לו עתיד מזהיר בפוליטיקה. הוא חייך בצניעות, ודן
שילון אמר בשקט החייכני שלו: האם אפשר לקרוא לך כבוד ראש
הממשלה העתידי? וזה שם המשיך לחייך בענווה שהחליפה את הצניעות.
כאילו יהיה לו נורא קשה לקבל את הדין ולהיות ראש ממשלה.
לא, אני מגיע לסיום, שמו כמובן איננו דויד וכל מה שנכתב כאן
אמת, כיוון שאני חס על כבודו ויפי נפשו אני מסתיר את זהותו.
הוא  מת ביום חורף גשום. בצוהרי היום מת. בהוסטל ששהה  סופר לי
שהוא ישב כל הבוקר וכתב לי את המכתבים הרגילים  שלו  ופתאום
נפל ומת. כיוון שהכירו אותי ביקשו  שאבוא. לפני בואי טלפנתי
למשפחתו אבל אמו שכבר הזדקנה מאוד ושכלה את בעלה לא בעצב רב
מידי סירבה להתייחס למות דויד. החיים שלו לא עניינו אותי,
אמרה, וגם זה שהוא כבר לא חי. נאלצתי לעשות בעצמי את כל
הסידורים. החברה קדישא דרשה סכום נכבד ונאלצתי ללוות מהבנק כסף
כדי שיקברו את דויד בכבוד הראוי. טלפנתי לכל בתי החולים
וההוסטלים שהוא שהה בהם והודעתי להם שדויד מת ושההלוויה תתקיים
בעוד יומיים ביום ג' אחרי הצהרים בבית העלמין בחולון. הרבנים
נאלצו לחכות כי הודעתי להם שאני מחכה לבני משפחתו שיגיעו מחוץ
לארץ. הצטערתי. הוא יחסר לי. רציתי שפעם אחת יאהבו אותו. חששתי
שמא איש לא יבוא להלוויה. לא רציתי לבייש אותו אפילו אחרי
מותו. פרסמתי מודעה שגם היא לא הייתה זולה שבה כתבתי שמת מלאך
נשכח ואיום ונהדר וחתמתי: ר' י. קרמר. אפילו הצופה הדפיס את
המודעה. אבל אף אחד לא בא. הייתי יחידי עם החברה קדישא. הם
השאירו את דויד לסוף. במהירות רבה סיימו את הקבורה, את התפילה
מלמלו במהירות אף על פי ששילמתי  להם בעין יפה. בסוף הם הלכו.
נשארתי שם. חשבתי לעצמי לבור הזה שעתה מולא עפר הושלך ברשעות
יהודית טיפוסית למקרי סיום החיים , המלאך התמים היחידי שהכרתי
מימיי הלך להביא.  חבל שלא הספקתי לומר לו  יהי כנהר שלומך
דויד, ידידי יקר מקפל ההזיות.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 8/1/01 17:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יורם קניוק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה