אם אי פעם פעם תגיעו לכאן,למדינה שלי,למרות שאינני ממליץ לתת
לכף רגלכם לדרוך במקום זה, תחפשו אותי..אם אני עדיין אהיה
כאן.במשך החיפוש שלכם אחרי בטח תוכלו לראות המוני ילדים קטנים
מדברים בנחישות ובכובד ראש על פיגוע המוני והרסני בעיר תל אביב
או נתניה שהם מתכננים לבצע ברגע שיגיעו לגיל המתאים.זאת מין
שטיפת מוח שכל אזרח זוכה לעבור כאן מילדותו. אני עצמי עברתי
זאת מאבא שלי..
עד שהוא נהרג,זאת אומרת התאבד בפיגוע או בעצם איך שקוראים לזה
כאן בשליחות על מנת לזכות בכבוד המיוחס למי שמבצע שליחות זאת.
אם תשאלו אותי עכשיו למה אבא של נחשב כאן או איזה כבוד בדיוק
הוא זכה לו אני אוכל לענות לכם שהמשפחה שלי היא הזכר היחידי
לקיומו של אבי.כל אחד כאן גודל להיות איך קוראים לזה אצלכם?
מחבל. כך שאפילו אנשים כאן מתחילים לפקפק בכבוד ובתהילה שאמורה
לבוא אחרי ביצוע ההרג. ועכשיו  תורי, עכשיו תורי להביא כבוד
נוסף למשפחה
ולצאת להרוג, או בעצם לצאת למות?..ואני שואל את עצמי לאן הגענו
אם אני עד גיל שמונה עשרה,הגיל שבו ניתן להתחיל לבצע את שליחות
יכול להפוך לרוצח מושלם,כזה שרואים רק בסרטים. כזה שיכול לבוא
ובלי בעיה ובלי לחשוב פעמיים בכלל יכול להביא למותם של אלפי
אנשים..רק שכאן במדינה שלי לא מדובר באלפי נציבים בסרט שמתים
באכזריות אך בכאילו ואחרי יום עבודה על הסט חוזרים הבייתה
ונותנים נשיקה לילד שלהם על המצח. כאן זה על אמת כאן זה לתמיד,
כאן,שאני הורג מישהו אני הורג לנצח גם את הילד או הילדה הקטנים
שלו שמחכים כל לילה לנשיקה הזאת על המצח.אז אתם שואלים אותי אם
אני רוצה להיות רוצח? אם אני יכול להרוג? מצטער על זה לא אוכל
לענות לכם כי כאן במדינה שלי אף אחד לא שואל..כאן במדינה שלי
אתה גודל להיות רוצח גם אם תרצה וגם אם לא...