אריאל- בן 15
גלי- בת 15
דניאל- בן 16

רקע כללי על המקום
בבית של דניאל (שהוא בית קרקע) יש חצר אחורי ומפרפסת, דרך הדלת
האחורית יוצאים למרפסת ודרך המרפסת יוצאים לחצר

(המסך נפתח ורואים 2 נערים יושבים על כיסאות נוח בחצר ביתו של
דניאל ומעיינים במגזינים)

אריאל- כולם עזבו (מניח בכעס את המגזין על השולחן)
דניאל כמעט כולם
אריאל- בשבילי כולם עזבו
דניאל: אתה נשארת, גלי נשארה
אריאל: ו...
דניאל: הממ (מהסס) דן
אריאל: דן? מה לך ולו? אני שונא אותו
דניאל: למה יש בו צדדים חיוביים
אריאל: מה כמו הטיפשות?!, הצביעות?!, החוסר אכפתיות?!
דניאל: ואתה כרגע מנית את צדדיו השלילים
אריאל: כי זה כל הצדדים בדן
דניאל: ומה הבעיה עם דנה? התגברת כבר עליה?
אריאל: (מנפח את חזו ואומר בטון גברי ביותר ) כן, כן בטח
שהתגברתי. היא סתם מעצבנת אותי.
דניאל: אז, באמת אני וגלי היחידים בקיבוץ מכל הנערים שנשארנו
חברים שלך?
אריאל: כן
דניאל: אתה רוצה להגיד לי שעם נטע, ירון, בני, רון, עדי, מיכל,
גיא, אורי וניר אתה לא מסתדר
אריאל: כמעט עם כולם אני מסתדר, אבל זה הכל דניאל, זה הכל
דניאל: רק שתדע שרון הוא אחלה
אריאל: הוא מעצבן, הוא מתנשא וגם שופט אנשים כל-כך מהר
דניאל: ואתה לא?
אריאל: אתה יודע גם אתה לא מושלם כמו שאתה חושב שאתה
דניאל: זהו שאני לא חושב שאני מושלם,
זה אתה שחושב כך.
אריאל: באמת?  (קם הולך ויוצא מהבמה)
דניאל: לי נשבר מהאריאל הזה. זה לא שאנחנו לא מסתדרים, אנחנו
כן , אני יודע שיש לנו הרבה במשותף. אני יודע שאנחנו מתאימים
להיות חברים טובים. אבל העצבים על זה שעוד 3 חברים טובים שלנו
עזבו עם משפחותיהם ועוד 10 משפחות מהקיבוץ למקום אחר גורמת
לאריאל לאבד את שפיותו ולשנוא את כולם.
שאני חושב על זה ,אולי אני זה הבעייתי.
הזה שמתגבר בקלות, או אולי הזה שלא היה לא באמת אכפת ממי שעזב,
אחד שלא אכפת לו מכלום רק מעצמו.
אה אבל אני יודע שזה שטויות.
משלושת החברים שעזבו אהבתי את כולם ועד עכשיו אני בקשר עם גל.
אבל איך זה שאריאל נעשה כל-כך אנטיפת בקשר לידידים מהקיבוץ?
הרי עם דן, הסתדר מעולה עד לפני חודש וחצי וגם עם רון.
אני צריך לדבר עם גלי על זה...
( מסתכל אחורה ורואה את גלי ואמו מפטפטות ומצחקקות במרפסת, גלי
נפרדות מאמו של דניאל לשלום ויוצאת החוצה לחצר)

גלי- מה שלומך? (עומדת)
דניאל-  בערך טוב, בואי תשבי
גלי- מה זה בערך? (נשארת עומדת)
דניאל- קודם תשבי
גלי- דני אתה מתחמק
דניאל- אני רוצה שתקראי לי דניאל
גלי- דני דני דני
דניאל- ילדה קטנה
גלי- או ילד גדול שלי, אתה יכול להסביר למה מצבך בערך טוב?
דניאל- זה אריאל, מתעצבן על כל הילדים במשק, ואני מתעצבן עליו
גלי- היה מכות?
דניאל- גם איתך כבר אי אפשר לדבר?
גלי- אפשר, אפשר (מזדרזת לומר, תופסת לה כסא נוח ויושבת)
עכשיו תסביר לי דניאל, מה בדיוק הלך פה?
דניאל- אריאל שוב הוציא את עצביו על כמה שריק פה אחרי שאת
יודעת...
גלי- כן אני יודעת דניאל, שלושת החברים הטובים שלו אם
משפחותיהם ותוסיף לזה 10 משפחות אחרות וחדר אוכל שנסגר, אריאל
לא רק נפרד מחבריו אלא גם מהקיבוץ.
וגם מהידידה המעולה שלו, החברה הכי טובה שלי, גם מרונה.
דניאל- הו, רונה הייתה מופלאה
גלי- היי אל תספיד אותה היא לא מתה.
רונה עדיין מופלאה
דניאל- ואיך אני אמור לדעת את העובדה הזאת?
גלי- איזה עובדה?
דניאל- אם היא עדיין מופלאה, כבר חודש וחצי שלא דיברתי איתה
מילה
גלי- דני אנשים לא משתנים תוך חודש וחצי, זה תהליך מורכב של
המון זמן.
דניאל- תודה, גברתי הפסיכולוגית
גלי- בבקשה, אדוני הלקוח. חוץ מזה  (מעיפה את יד ימין למעלה
בעצבים) אני כן דיברתי עם רונה ואני יודע שרונה עדיין מקסימה
דניאל- (בחצי חיוך) ואני צריך להאמין לך?
גלי- לא אמרתי שאתה צריך, כדאי לך. חוץ מזה שגם אתה יכול
להתקשר אליה אם בא לך. זה לא יעלה הרבה כסף.
דניאל- אבל זה כאילו...
גלי- כאילו מה?
דניאל- כאילו, סגרנו מעגל
גלי- אין דבר כזה לסגור מעגל
דניאל- מה זאת אומרת?
גלי- מה לא הבנת? ידידי המלומד
דניאל- למה את חושבת שאין דבר כזה?
גלי- כי אין דבר כזה. הכל בראש שלך.
יש לך המון מה לדבר עם רונה אפילו אם היא לא קרובה, אתה יודע
לא חייבים שיחה עמוקה, אפשר לדבר על הא ודע ולשאול לשלומה,
לדעתי זה ממש דבילי שניתקתם קשר, לא מקבלת את התירוץ.
היום אתה מתקשר לרונה, היום.
דניאל- (מרים ידים) טוב, אני עדיין רוצה לשמוע למה את חושבת
שאין דבר כזה סגירת מעגל. אלא אם כן רק התכוונת למקרה הספציפי
הזה.
גלי- דניאלוש לא התכוונתי רק למקרה זה, אני באמת חושבת שאין
דבר כזה.
אבל אין לי כוח להסביר, אני צריכה ללכת, מתחיל להחשיך, יש
ארוחת ערב ונראה אולי אני יבוא יותר מאוחר. אנסה לדבר עם ארי
העצבני.
דניאל- ארי העצבני וגלי המעצבנת
גלי -אני מציעה שתלך לראות מה שלום אמא שלך, היא לא נראת לי
טוב.
דניאל- טוב ביי גלי  (מזדרז אל ביתו,מבית אל הדלת הזכוכית
הגדולה שמבדילה בין המרפסת לחצר וצורח)
אהההההההההההההההההההההההה