באחת בלילה המתקדם אל הבוקר, הגיע עידו. יאמר לזכותו שהוא חדר
בשקט אל דלתי הפרוצה. הכלבים התהפכו על גבם , תוך כשכוש
אמפליטודי בחוליות הזנב. מיקי מאוס הבחין בצללית הנערמת על
הקיר, נבהל וקפץ על המיטה. הרגשתי שפמפם ולשון מלקקת בחספוס
ארי. התעוררתי. עידו ישב לידי, בשקע שיצרו רגליי המכופפות כלפי
חזי החשוף תחת השמיכה. שערי לוטף במשב רוח טוב , שבקע מן
החלון.
ריח השקיה וזבל חדרו דרך תעלות הסחוס, שהעבירו מייד את התחושה
לתאי העצב בדרכם אל אונות המוח, ומשם חזרו לשרירי ארובות
העיניים שהתכווצו והזילו מי מלח קולחין, המשיכו במורד הפנים,
הרעידו שפתיים, הלכו והתעבו בכל שרירי הגוף, פורשים ידיים אל
עבר הצללית היושבת מולם. במורד הגוף הצליחו לזרוק זיק של נועם
ולחץ מוזר בנרתיק, תוך דגדוג קל בכפות הרגליים. הצל חיבק אותי
ועטף אותי. משב נוסף חדר לאפינו. הפשטתי את הדמות שרפרפה
בשפתיה על פניי המליחים.
הבגדים נערמו בצידי המיטה וחשפו את יפי הבריאה באנטומיה גברית
כמעט מושלמת. לא הייתה זו עוד דמות מעורפלת. מעורטלת, הדמות
הפכה ברגע לגוף שהכרתי טוב כל-כך.

הוא ליטף אותי בכל הגוף, נוגע בקצות אצבעותיו בכל תו פנים, גלש
אל סדום ועמורה ואחז בקצות הפסגות הקרירות. לשונו אחרה אך מעט
את המועד והשקתה את הפקעת הרדומה. כמו אחרי גשם ראשון, התכווצה
והניצה קצה פטמה זקורה. הוא לא פסח על הפסגה השניה, שנכבשה
ביתר תשוקה תוך נגיסות דקות ועדינות, על-מנת לתחח ולהכשיר את
הקרקע לנביטה. הוא חזר אל פי ומלא אותו מים. הרגשתי את אברו
מחפש מקום מסתור בנבכי גופי. נראה היה כי הוא בורח מהמוות, וכי
המערה שלי תציל אותו ממנו. קבלתי אותו בברכה (הצתתי אש ופשטתי
אנטילופה). וכמו קסם, אינסטינקטיבית, נפשקו ירכיי ובחדירה
איטית החלתי לבלוע את הגוף הזר. נשימתי הפכה מהירה. הוא כיסה
אותי בכל גופו - חזה לחזה, בטן לבטן וראש לראש (כמו חרקים
באביב). הרגשתי שטובעת בגלים בים סוער, כשהוא חודר לתוכי בפרץ
וקצף, חוזר לאחור, וממשיך לגאות. ואני - מנסה לברוח מהמים
הקרים של ימות החורף, ורק נשאבת יותר ויותר לתוכם ונסחפת בזרם
העצום.
לשונו פילחה את פי, ידיו שרטו את צווארי ואברו הקשיח עוד,
ועוד... ועוד...

בגרוני יבבה, ודמעותיי זולגות, וגוף הלבה שהתפרץ מלוע הר הגעש
הציורי, נקרש על גופי וסרב לקום. מנשק בעדינות את צווארי הלח
והשותת, מלטף את שערי הסמור ומשאיר כוויות אדומות וצורבות על
עורי החשוף.
הוא נרדם שוב בצידי. העתקתי את מקומי אל החלון. חפיסת הסיגריות
של "לפני" הותירה לי אך יחידה, אחת, בודדה. נתקלת בדפנות
הקופסא משוועת להימעך תחת אצבעותיי ולמות, כשארית אחיותיה.
הצתתי אותה, וכאות תודה על שגאלתי אותה, החדירה לפי טעם
ניקוטין מהול בעשן, מהבהבת באור כתום כרמזור המודיע כי שבק
חיים.

- "את משוגעת"
הבטתי אל המיטה במרכז החדר המגובב בגדים תחתונים ועליונים.
הדמות אכן דברה (דמיינתי מעין בלון היוצא מפי הצללית כבחוברת
קומיקס ישנה).
שאלתי את בטמן "מה?" והוא השיב שאף בחורה לא יושבת עירומה על
חלון פתוח. היא עלולה להתקרר.
- אמא פולניה כבר יש לי, פסקתי. ולפחות היא עקבית בקטע הזה.
נעצתי מבט אוח הרואה את טרפו בלילה טוב יותר מאשר ביום.
באותו הרגע, עידו קם והתקרב אליי.
כנגד כל הציפיות (והסיכויים), הוא הסיט את רגליי והושיב את
עכוזו השרירי על גבי מסגרת החלון הצורבת מקור.
מקלף פצע בזרועו הימנית, מנסה לומר לי דבר מה, הבטתי בדם
הכחלחל שזרם באיטיות וטפטף מטה, מכתים את ראש החמנייה השפוף.
ליקקתי את הפצע (אמא חתולה הייתה נוהגת בדיוק כמוני). הוא עצר
בעדי, מרים את  שורש כף ידו כנגד גלגלתי.
- תפסיקי רגע. אני מנסה להגיד לך משהו"
הרמתי את ראשי, מחכה לגזר הדין.
- את משוגעת. ואני משוגע עלייך. ואני רוצה שתדעי את זה."
- לדעת מה? משוגע! יש ביטוי שנקרא שיגעון חולף ולאהבה הדביקו
תואר נכזבת, אז על מה בדיוק אתה מדבר?
- אני לא יודע. אני רק יודע שטוב לי אתך ושאני רוצה להיות
אתך, זה הכל.
- זה יותר מידי, עידו (נחנקתי). אתה לא תעמוד בזה. וגם לי
מתחיל להיות רע עם העניין (שיקרתי).
- בואי לים.
- עכשיו?
- ברגע זה ממש.

השארתי את הבדל האחרון לבעור אל אדן החלון, כך יוכלו החכמים
שבינינו לראות את הדרך אל חדרי ולמנוע ממני לצאת. אך כולנו
טיפשים. טיפשים ועוורים. היחידי שיכל להתביית על ביתי היה טיל
מונחה, שהחום הנפלט מקצה הזרקור משך אותו אליו, והוא התפוצץ על
המפתן, משמיד כל תא אפור חי בראשי.
התלבשנו ויצאנו.
השעה הייתה כמעט שלוש.