כבר שבע שנים שאני חוזרת למקום הזה.
כל שבוע ושבוע- בלי יוצא מן הכלל, אני שבה לפגישה מחודשת עם
האנשים הללו.
טעות קטנה שעשיתי, טעות שנמשכת עד היום.
בתחילת הפגישה כל אחד מאיתנו מספר איך עבר עליו השבוע, איך הוא
הצליח.
אני רואה שאיל נשבר, הוא עזב.
רחל, המטפלת הראשונה שלי פה כבר לא איתנו, עכשיו יש מישהי
צעירה, רק מעט מבוגרת ממני, אשה אשר חייה עברו עליה כעל בן אדם
רגיל, היא לא עברה את מה שאנחנו עברנו.
גם היא, כמו רחל, מכירה את הסיפור שלי, יודעת היטב איך בגיל 20
הכל החל ליפול מסביבי, הכל התמוטט, כמה שאיפות במסיבה, ואחר
כך-בלי סוף, רצון בלתי נגמר לחזור ולעשות זאת שוב ושוב ושוב.
גם היום, כבר שבע שנים, חוטאת אני במחשבות, רצון שעולה על כל
דבר אחר, כמו גוסס המתאווה לזריקה שתשחררהו.
המטפלת החדשה ניגשת אליי, מנסה לראות מה אני מקשקשת ביומן,
והיא לא תבין, היא לא עברה את זה.
לא נורא,
עוד שנה גם היא תעזוב,
תרצה להמשיך בחייה הרגילים, ואני אשאר כאן, העולם מסתובב-לא
עוצר, אינו מניח לי לעלות, להסדיר את הנשימה לאחר הריצה
המטורפת לחיים טובים יותר, שקטים יותר.
הבית חולים שקט, הצבע הלבן בוהק מסנוור אותי קלות כשאני יוצאת
עם שאר הקבוצה לראות את "יופי העולם" כמו שקוראת לזה החדשה.
הגעתי למקום הזה מאוחר.
הכל אני חייבת לאחי הבכור,
כי לולא היה מתפגר באיזו סימטה ממנת יתר, דבר לא היה גורם לי
לעצור.