אני כל כך זקוקה לאהבה. כמעט כמו חמצן. כמעט כמו אויר לנשימה.
לפעמים הלחץ על החזה כל כך כבד, כל כך מעיק שאני ישנה כשמכשיר
הטלפון קרוב אליי למקרה שאצטרך להזעיק איזה אמבולנס באמצע
הלילה, או מישהו אחר, או משהו.

אני מסוג האנשים האלו שהאהבה היא סם החיים עבורם ומכאן,
שבלעדיה- אין להם חיים. מהסוג של אלו שהאהבה היא מזור לפצעים
שלהם, היא מעגלת להם פינות שבד"כ חדות ומאפשרת להם סליחות
שבד"כ לא באות בקלות. איתה קל יותר להיות רכים ונעימים כלפי
העולם והסביבה. הקרובה וגם הרחוקה. פתאום יש רעיונות חדשים לכל
מיני דברים ותקוות חדשות וחלומות מתוקים. ובלעדיה - חורבן פחות
או יותר. הכל נראה סתמי ולא שווה מאמץ ולאט לאט זה מתחיל. כדור
הכאב הזה, המוכר, מזדחל ומתפתל בין הצלעות עם הפנים קדימה
כשהמטרה -הלב. פתאום מתגבשת מודעות גדולה יותר לצד השמאלי של
בית החזה והפסימיות תופסת חלקים גדלים והולכים ומתפשטת כמו
סרטן ועוד מהסוג המכוער הקטלני הזה.

אני כל כך אוהבת לאהוב. זהו המצב הטבעי שלי. להיות מאוהבת אני
מתכוונת. ואם אין לי אהבה במציאות אז אני ממציאה אותה כל יום
מחדש בדמיון. דווקא בגלל זה נורא מוזרה בעיניי העובדה שאני
לבד. לפעמים למשך מס' שנים אפילו. וגם כשאני לא באמת לבד, אני
לבד. ואולי זה בגלל שאני רק חושבת שאני יודעת אהבה ואני בעצם
לא יודעת כלום.

אתם שקוראים שורות אלו, חלק מכם בטח מכירים את תחושת החנק הזו
בגלל הבדידות, בגלל הכמיהה לחיבוק דובי עוטף ומגונן ומסוכך.
הרבה פעמים במהלך החיים שמעתי את הביטוי  "גולה בגרון". הרבה
פעמים שיחקה איתי הגולה הזו, ממש כאן, אצלי בגרון. עלתה ירדה.
עלתה ירדה. נתקעה ולא זזה. הרבה זמן לא זזה. הגוש החונק הזה -
הוא מכאיב. ואין שום גוש באמת ואין שום גולות ולא כדורים אבל
הכאב הוא כל כך מוחשי ואמיתי שזה מדהים איך שאפילו הרוק נתקע
וקשה לבליעה.

אני בוכה המון. כל כך המון שבא לבכות. ומה בכלל הייתי עושה בלי
כל הדמעות האלו? הן כאלו חברות טובות. תמיד שם בשבילי, תמיד
רצות לקראתי ומתגלגלות לי בכיף על הלחיים. איך שאני חושבת
עליהן, הן באות. אני אפילו לא צריכה לקרא להן. זולגות וזולגות
ושוטפות את הכל. את כל ההצגה ואת מסיכת המייק אפ והמסקרה
שעוזרים לי לשמור על המראה הטוב במשך היום. על הבעת "הכל בסדר"
שאי אפשר להמשיך הלאה לתפקד בלעדיה. גם את הכר הן מרטיבות
שיהיה קריר ונעים בלילות החמים. מטמפרטורות גבוהות חמים, לא
ממשהו אחר. ולפעמים כשאני בולעת אותן הן מצטרפות לגושים
ולגולות בגרון וכולם ביחד עובדים חזק על מערכת יחסים הרמונית.
לפעמים אני מסכימה לאוורר מי מהם ואני משתחררת ממנו לכמה שעות
או ימים אבל אני תמיד מגלה שקשה לי וזר לי החופש הזה מהם.
וכשהגעגועים מכניעים אותי אני מיד מחזירה אותם הביתה. לפעמים
אחד אחד ולפעמים כולם שבים יחד עליזים ומפזזים כמו ילדים מבית
הרוס שחוזרים לפנימיה. אחרי הכל תנאים טובים יש להם אצלי. תמיד
רצויים ומקום מושבם חמים ונעים. אני לא מעיקה עליהם למרות שהם
דווקא כן מעיקים עליי.

אז למה אני לא יכולה להפסיק את זה? ואיך בכלל נעשיתי מכורה
לסבל הזה? לא יאומן איך ממש מתוך בחירה, בעיניים פקוחות
לרווחה, אני שוחה בביצה ולא ממש ולא באמת רוצה לצאת ממנה. אולי
כי חמים בתוך ביצה ואולי כי אני לא הברון מינכהאוזן והיד שלי
קצרה ולא מגיעה אחורה אל החולצה כדי להחזיק בה ולשלוף אותי
החוצה. אבל עכשיו אני אגלה לכם סוד קטן....הידיים שלי דווקא
ארוכות ואת החולצה הורדתי לפני שקפצתי ראש לתוך החרא של החיים
כי אף פעם לא אהבתי לשחות בבגדים אבל מצד שני גם אף פעם לא ממש
ידעתי לשחות..............