ישבתי באוטובוס. החום היה בלתי נסבל, בעיקר בגלל המעיל שלבשתי.
הרגשתי את הזיעה זולגת על מצחי. הבטתי סביבי האוטובוס היה מלא
עד אין מקום. הרגשתי כיצד ידיי יורדת מטה אל מתחת לפני המעיל.
האוטובוס עצר בתחנה נוספת, בדיוק כאשר ידיי מצאה את המתג.
נעמדתי בדיוק כאשר האישה הראשונה נכנסה לאוטובוס ולחצתי.
שום בום, שום רעש , שום כאב. מייד הכל הפך ללבן זוהר, לבן כה
חזק אך בכל זאת לא מסנוור. באוויר היה ריח של לחם בייתי המתבשל
ברגע זה, ריח של שמן זית שמחקה שינוגב בלחם, ואפילו ריח של התא
אחרי הארוחה.  האור הלבן אפף אותו והוביל אותו מעלה לעבר ביתו
החדש.
מובארק לא היה מבולבל, כל המסע הזה התנהל בדיוק כמו שהובטח לו.
הוא ידע עכשיו במאה האחוזים שהם העם הנבחר של אללה, הוא ידע
עכשיו שהוא הלך בדרך הנכונה.
בהגיעו מעלה, פגש אותו מלאך, אחד מהנביאים החשובים בקוראן.
אותו נביא היה זה שהוביל אותו למשכנו כאן בגן-עדן. מעהל ענקי
מלא בכל טוב, ממאכלי ארץ זבת חלב ודבש.
הנביא הסביר לו שבתמורה להקרבת חייו למען אלוהיו, הוא זכה בחיי
נצח בגן עדן. הוא זכה ב70 הבתולות שלו. הוסבר לו כי כל יום
תבוא אליו בתולה חדשה. עם הוא יאהב אותה היא תהפוך להיות שלו,
והוא ראשי להפוך אותה לאחת מ70 נשותיו ואז לדעת אותה.
מובארק שמח כמו שמעולם לא שמח. הוא ידע כי למשפחתו בחיים טוב
יותר מבעבר. הוא ידע כי לו הולך להיות רק טוב, וכך הוא התיישב
על כרית ענקית. מוציא מהכערה שמולו חופן ענבים ומתחיל לאכול
אותם בהנאה. חושב על המוות הנהדר אותו הוא הולך לנהל בגן-עדן.
את כל השיחות החכמות שיצא לו לנהל עם נביאי הקוראן, עם מוחמאד
עצמו. הוא שקע באושר עילאי.

שבוע ימים עבר. מובארק הרגיש כי הוא התאקלם טוב מאוד. היו לו
במאהל שלו שתי נשים. את שתיהן הוא ידע ראשון. שתיהן היו שלו.
עם שתיהן הוא היה מאושר ושתיהן, מאושרות איתו. השתיים אל עף
שיכלו לבחור לחיות מחוץ למאהל עד אשר מובארק יקרא לשרותן בחרו
לחיות בתוכו ע"פ המסורת.
ביום השלישי בו מובארק ביקש בתולה, המלאך הדואג שלו הינהן ,
יצא וחזר. " היא מחקה לך המיטה שלך" הוא אמר למובארק. מוברק
מאושר  יותר מאשר איי פעם ניגש לחדרו.
על המיטה שלו שכבה נערה צעירה, בת 17. שערה השחור פזור על
המיטה. החזה שלה מזדקר כמעט בשלמות, עורה צח כמו שלג. מבט אחד
בה והוא התאהב. הוא ניגש אליה באיטיות, עלה על המיטה ונשכב
לידה. "שלום יפיפיה."
הבחורה פקחה את עייניה,מבט של אהבה ונתינה היה בהן, מבט כה
תמים. " שלום" היא ענתה , מוסיפה ליטוף על לחיו של מובארק.
מובארק בלע את רוקו. " אני חייב לומר לך, את אולי היצור הכי
מדהים שראיתי בחיים שלי".
הבחורה ציחקקה לה ליטפה שוב את הלחי שלו " ששש..." היא אמרה
ונתנה לו נשיקה עדינה על השפתיים.
מובארק מופתע מהמיניות הגדולה שלה היה חייב לשאול כדי לדעת
לבטח " את בתולה?"
הבחורה השמיכה לנשק, והתעלמה מהשאלה. מובארק עצר אותה" אני רק
רוצה להיות בטוח, אני מצטער, אבל את בתולה?"
הבחורה עצרה לרגע הביטה בו , ואז במעט עצב " כן, אני בתולה. "
מובארק היה מוכן להמשיך במשגל, אך עכשיו הבחורה בחרה להמשיך
ולדבר " לא יצא לי לטעום את החיים" דמעה הופיע העיין שלה "
איזה מחבל בן-זונה פוצץ את עצמו באוטובוס,"ברגע הזה מובארק כבר
התרחק ממנה" אני אפילו ראיתי אותו מפוצץ את עצמו, ואז ככה עוד
לפני..."
מובארק הביט בה " בשמו של אללה, את לא מוסלמית?!"
"מה! למה שאני אהיה מוסלמית, חלק מהמטורפים האילו?" דינה צעקה
חזרה אל מובארק ואז רגע של הבנה " אלוהים ישמור אתה!! זה אתה"
היא החלה בוכה בהיסטריה " הצילו! הצילו! הצילו! " היא צעקה אף
קול לא ענה.
"מה לכל הרוחות את עושה כאן!!!" מובארק צעק." את כופרת , את
אמורה להיות בגיהנום ניצחי של סבל!"
" אלוהים! אלוהים" דינה צעקה " איך הכנסת אותו, הוא זה שרצח
אותי , הוא..." היא החלה בוכה. דינה ומובארק בוכים על האלוהים
אשר בגד בהם,והכניס את הרוצח המטורף לתוך גן-עדן. בשלב מסויים
משאלוהים לא הופיע. דינה קפצה בכל כוחה על מובארק מתחילה להכות
אותו.מובארק התגונן וזרק אותה על הריצפה. היא נפלה, צליל של
מכה קשה נשמע, ואז היא החלה בוכה בכי תמרורים. בכי היסטרי,
מלמלת " איך הוא... יכל, איך?" לעצמה ובוכה.
מובארק עמד בצד . מביט בנערה הצעירה אשר בכתה שם מולו, תוהה
בינו לבין עצמו איך זה שיהודייה הוכנסה לגן - עדן.איך אותה
כופרת אשר על הריגתה הוא זכה בגן עדן נמצאת פה איתו. לבסוף
לאחר חשיבה ארוכה הוא הגיעה למסקנה שזה כנראה סוג כלשהו של
מבחן. אללה בוחן אותו. אללה רוצה שהוא יגרום ליהודיה לראות את
הדרך, עכשיו אחרי המוות, ואז אולי היא אפילו תיהיה שלו, ואולי
היא תשלך חזרה לגיהנום עם ההבנה שהיא טעתה. לא משנה מה יקרה זו
המשימה שאללה הטיל עליו, והוא יעשה אותה כמו שצריך.
מובארק ניגש באיטיות לעבר דינה. מתכופף לידה מניח את ידו על
כתיפה. היא נרתעה לאחור, מתחילה שוב לבכות. " אל תבכי" מובארק
אמר " אני מצטער שזרקתי אותך כך, אני פשוט הופתעתי". דינה
המשיכה לבכות. במשך כמה שעות הוא ניסה לדבר איתה, אבל הוא לא
הצליח לגרום לה להגיב אליו, לא ביותר מפחד. שניהם נרדמו. לבסוף
הוא ביאושו מכשלון משימתו, היא מהבכי שלה.

מובארק קם לשמע קולה של דינה. הוא שמע אותה צועקת ובוכה
ומקללת. הוא פקח את עיניו, כדי לגלות שהיא מעליה. ברגע הראשון,
הוא חשב כי הכל היה חלום, וזו הבתולה שהובטחה לו. אך רגע אחרי
זה הוא ראה דם ניטז לכל כיוון. הוא ראה את ידה עולה ויורדת
במהירות, הוא הבין שהדם זה הדם שלו, שהסכין בידה חודרת לתוכו,
פוצעת אותו הורגת אותו " אההההההההה!!!" ועיניו נעצמו.
דינה המשיכה עוד הרבה אחרי שמובארק מת לדקור אותו, לחתוך את
עורו, לפצוע את גופו בצורה כה נוראית וכה מזוויאה, עד שאפילו
אלוהים לא צריך לסלוח לה. לבסוף לאחר שעה של דקירות , צריחות ,
קללות, והריסת גופו של מובארק היא נעצרה. בגדיה הלבנים מלאים
דם, עיינה אדומות משיגעון.שערה כולו דבוק מדם שהקריש. לחיה
נפוחות מבכי. היא נעצרה. מפילה את הסכין מידיה ,  מתחילה
לבכות. היא מעולם לא חשבה שהיא מסוגלת לרצוח כך. היא לא האמינה
שהיא עשתה את מה שהיא עשתה הרגע. היא הביטה עוד רגע אחד בגופה
המונחת לידיה ואז החלה בוכה. יורדת מגופתו המרוטשת שלמובארק,
מתקפלת בתוך עצמה, שוכבת על שלושלית דם ובשר, בוכה. בוהה על
שהיא מתה, בוכה על שהחיים נלקחו ממנה, על שהמטורף הטרוריסט הזה
הגיע גם לגן עדן, על זה שהיא רצחה אותו, על זה שהיא הרגה, שהיא
הייתה מסוגלת להרוג ועוד כך. אחרי הבכי בא הקיא, ואיתו הכל
יצא. היא נירדמה. הכל הלבין שוב.

על המיטה שלו שכבה נערה צעירה, בת 17. שערה השחור פזור על
המיטה. החזה שלה מזדקר כמעט בשלמות, עורה צח כמו שלג. מבט אחד
בה והוא התאהב. הוא ניגש אליה באיטיות, עלה על המיטה ונשכב
לידה. "שלום יפיפיה."
דינה הרימה את ראשה מהמיטה, פוקחת את עייניה. שניהם פערו את
פיהם לצעקה רמה. דינה מפוחדת, מובארק המום ואז כועס ואז רץ
ידיו שלופות קדימה. דינה אפילו לא ניסתה להגן על עצמה. על כל
מכה שלו היא בכתה מבקשת סליחה. מובארק בכל כעסו לא שם לב
למילותיה. הוא רק זכר שהיא הרגה אותו.
לבסוף גופתה הייתה קרועה על הריצפה. ושוב הלובן כיבה את הכל.

על המיטה שלו שכבה נערה צעירה, בת 17. שערה השחור פזור על
המיטה. הוא כבר ידע מי זו. הוא כבר חשב לעצמו שזה בהחלט לא גן
עדן, הוא הבין שהוא הגיע לגיהינום. גם דינה כבר ידע מה הולך
לקרות , היא גם הבינה שכל הלובן הזה וכל מה שהיה לפני גן עדן
היה אשליה. היא הבינה שהיא בגיהינום. רק שם היא הייתה חוזרת
לאותו מקום אחרי שהיא הרגה מישהו בדם קר.
השניים הביטו אחד בשני בדממה. שניהם שברו אותה יחדיו " מה אתה
רוצה ממני" שניהם שתקו " אתה לא צריכה להיות כאן!" שוב שניהם
שתקו. הם הביטו אחד בשני. עם הם היו חברים הם אולי היו צוחקים
מהסיטואציה , אבל הם לא היו חברים.
"אההההה" מובארק צעק, הסתובב ויצא מהחדר. דינה נשארה שם, תוהה
בינה לבין עצמה. דקות עברו כשעות, השעות כימים והימים כשנים.
כל בוקר שניהם התעוררו בדיוק באותו מצב בו הם נפגשו בפעם
הראשונה. לאורך היום הם היו יושבים יחדיו בתוך המאהל, אוכלים
יחדיו, אך שותקים. אף אחד לא דיבר עם השני. שניהם חלקו את אותו
המרחב, אך חיוו כאילו  השני לא היה קיים.
באחד הימים בעוד שניהם יושבים לאכול מכערת הפירות. שניהם
שותקים. מובארק פנה לדינה ושאל אותה " למה את חושבת שאללה
מעניש אותי, למה הוא מחזיר אותך כל פעם?"
הייתה דומיה דינה שקלה בראושנה עם לענות או לא, היא החליטה לא
לענות. הזמן המשיך לעבור. הימים נמתחו עד אשר נראה להם כאילו
היום לעולם לא עובר. השעות לא התקדמו והשניות פשוט קפאו. ואז
מעל כערת הפירות דינה ענתה " למה אתה חושב שהוא העניש אותך?
העונש הוא שלי. אני זו שלא עשיתי שום דבר. אני זו שגנבו לי את
החיים. אני זו שמגיעה לה גן-עדן, אתה לא חושב".
שוב הייתה דממה , דממה אשר נמשכה שניה שלא נגמרת ומובארק ענה
לה " את היית צודקת, עם היית עובדת את אללה, אבל את כופרת,
בוגדת בדרך, את חייבת להענש ולמות"
"אתה הכופר" דינה צעקה חזרה " אלוהים שלי הבטיח לי גן עדן,
אלוהים שלי היה עם האלוהים שלך".
"את צודקת , אבל אז הוא בחר בנו, הוא הזניח אותכם, אף-פעם לא
הסכמתם ללמוד."
שוב דומיה " לנו יש את החופש לבחור , אלוהים לא מעניש אותנו על
הבחירה שלנו, כל עוד שהיא איננה פוגעת, לא כמו הדרך שלך..."
שניהם החלו כועסים והשניים החליטו לשתוק.

(הערה : מאחר וזה סיפור בבה אקצר)
הזמן עבר, הם החלו מדברים אחד עם השני.  בתחילה אילו היו רק
ויכוחים, צעקות , האשמות. אף אחד מהשניים לא הסכים להקשיב
לשני. עם הזמן הם גם החלו מקשיבים אחד לשני, אך עדיין הכל
בכעס, הכל בשנאה. אבל בתוך אותה שנאה החל להתפתח דבר חדש. פעם
אחת באמצע ויכוח, ברגע של שקט, מובארק חתך פרי טרופי, אשר טעמו
היה כמו של מוס שוקולד , ושוכח לגמרי מהוויכוח הוא אמר "דינה,
את חייבת לטעום את זה, זה כמו שוקולד." עיניה של דינה נדלקו.
היא לא אכלה שוקולד מאז היום בו היא מתה. היא לקחה ממנו את
הפרי ואכלה את כולו. בסוף, כאשר היא שמה לב שהיא גמרה לו את
הפרי היא צחקה במבוכה " אויש גמרתי הכל , אני מצטערת" לרגע
שניהם חיכו אחד לשני. אבל רגע אחרי הם ניזכרו מי הוא זה שמחייך
אליהם חזרה.
אתם יכולים לנחש איך הדברים התקדמו מכאן, ואכן כך הדברים
התקדמו.  הסיפור הסתיים כאשר באחד הלילות, בעוד השניים מדברים
על עברם, על המשפחה, על החיים, על הסליחות וההבנות שלהם,
השניים מצאו את עצמם פנים מול פנים. וברגע אחרי השפתיים שלה
נגעו בשלו. השניים התנשקו בעדינות. האוויר התמלא בניחוחות
ורדים, וכמה רגעים אחרי השנים מצאו את עצמם בדרכם לידיעה. ואכן
הם שכבו אחד עם השני. דינה איבדה את בתוליה לאהבת אמת, מה שהיה
משאלתה האחרונה לפני המוות. מובארק זכה בבתולה השלישית שלו
מתוך 67 . לאחר סוף המשגל, כאשר השניים ידעו אחד את השני יותר
לעומק מאשר מה שכל אדם אחר ידע אותם. הם שכבו מחובקים. למובארק
לא היה לאן או את הסמכות לשלוח אותה ולתת לו לנוח, הוא גם לא
רצתה בזה. הוא רק רצה לחבק אותה עוד קצת. והיא הרגישה בפעם
הראשונה בחייה אהבה, לא רצתה לעזוב אותו עדיין. השניים עצמו את
עיניהם, שוקעים זה בריחו וגופו של השני.

בבוקר מובארק פקח את עיניו. חיוך על פניו. אך אותו חיוך נעלם
מייד. דינה לא הייתה שם לצידו. המיטה הייתה רייקה. הוא קם
במהירות. הוא ידע שמשהו קרה. הוא הכיר אותה מספיק לדעת שהיא לא
תקום מהמיטה ותלך לאנשהו לפני שהוא גם כן יקום. הוא קץ בתוך
המאהל שלו. שום זכר לה. הוא רץ לתוך המשכן של הפילגשות.  המשכן
היה רייק, ורגע אחרי  שתי הפילגשות שלו הופיעו. חיוך עלה על
פניהן, אך מייד נעלם כאשר הוא יצא מהחדר. וכשהו יצא כך גם הן
נעלמו, חזרה לגן עדן שלהן.
"אלללללההההה!" הוא צעק ונפל על ברכיו.
המלאך השומר שלו הופיע " מובארק מה קרה? למה אתה צועק ככה?"
"איפה היא, איפה דינה??"
"היא עזבה" המלאך ענה.
"אבל למה, היא הייתה בתולה, תקעתם אותנו יחדיו, למדנו לאהוב,
אהבנו, היא שלי , למה לקחתם אותה ממני?"
המלאך חשב רגע " היא הייתה מוכנה עכשיו להמשיך, אך לקחנו
אותה"
"אבל היא שלי" מובארק צעק.
"אתה היית שלה, בדיוק כמו שהיא הייתה שלך , וכמו ששניכם הייתם
של הכל יודע-כל עושה"
מובארק עמד בשתיקה מביט במלאך שמולו.
לבסוף המלאך הפר את השתיקה " אתה רוצה שנביא את הבתולה הבאה?"
"גם היא תיהיה יהודיה?"
"לא, הבחורה הבאה היא מוסלמית הדוקה ביותק."
מובארק היניהן לחיוב והלך לחדרו.  בהיכנסו על המיטה שכבה
בחורה, כל גופה מוסתר ע"י בד שחור, רק עייניה ביצבצו החוצה.
מובארק ניגש קדימה אליה, בחוסר עיניין ורצון. הם החלו מתנשקים,
כאשר לפתע מובארק צעק. הפסיק. והלך. הוא יצא מהחדר. "מלאך!"
הוא צעק. המלאך השומר הופיע " כן מובארק" הוא אמר ברוגע. " אני
רוצה את דינה"
" אבל אני לא יכול להחזיר לך אותה" המלאך ענה לו.
היה רגע נוסף של דומיהואז מובארק אמר " כך אותי אליה".
המלאך חשב ואז אמר " אתה מוכן לוותר על כל זה?"
"מה??? למה?"
"כדי להגיע לעיר הבאה, שם דינה נמצאת אתה חייב לוותר על המקום
הזה. המקום נמצא מחוץ לגן עדן. הוא השלב הראשון, המתנה של
הכל-יודע-כל יכול    לכל אחד. אתה יכול רק להיכנס לעיר, אבל לא
לצאת."
הדומיה נמשכה הפעם הרבה יותר. מילמול קטן שיצא מפיו של מובארק
( " בן-זונה") "בסדר הוא ענה".
מובארק עצם את עיניו, אך כלום לא קרה.
המלאך המשיך " עוד דבר אחד. אני לא יכול להיות ערב שתפגוש את
דינה. היא חייה לה בעיר, העיר ענקית, אין שם בתים קבועים. כל
פעם אתה עוצר איפה שאתה רוצה לכמה זמן שאתה רוצה וחיי עם מי
שאתה רוצה. זה סידור נהדר. אבל יכול להיות שלא תפגוש אותה,
יכול להיות שהיא כבר פגשה מישהו אחר, יכול להיות ש..."
מובארק קטע אותו " אתה יכול להכניס אותי אולי במקום האחרון בו
היא הייתה, משהו שיעזור לי למצא אותה?"
"כן." המלאך אמר. והמאהל בו מובארק שהה החל נמס מול עיניו.
הצבעים החלו זולגים מטה , הופכים לבריכה אחת ענקית של צביעים
מימים, הם החלו עוטפים אתת מובארק, עד אשר הם היו בכל מקום,
כולל מתחתיו, והכל מסביב הפך להיות לבן . מובארק נפל לתוך
המים, נופל על כרית ענקית ורכה בתוך מאהל. באמצע המאהל הייתה
מדורה. סביבה ישבו הרבה אנשים. מוסלמים , נוצריים, חילונים,
יהודים, לבנים, שחורים. לכל זה לא הייתה משמעות הם בדיוק צחקו
מבדיחה אשר נאמרה רגע לפני , אחד מהיושבים שם התפנה לברך את
המגיע החדש . " ברוך הבא" האדם אמר והושיט את פרי הדעת
למובארק.

הייתי רוצה לכתוב כי הסיפור הסתיים בסיום הרומנטי בו למרות כל
הסיכויים מובארק ודינה נפגשו. הייתי רוצה לכתוב איך האהבה תמיד
מנצחת, אפילו את ה'כל יודע כל יכול' של כולנו. אבל אני לא יודע
מה קרה שם. אני לא יודע לאן העלילה התפלפלה לה משם. לאן הדרכים
הובילו את מובארק או את דינה. אני רק יכול לומר שהסיפור נמשך,
נמשך אל תוך הנצחי, ממש כמו שמציאות שלנו משכת שלם.  

הערות:
-בגן עדן כולם מדברים שוב באותה שפה, השפה שלפני הקמת מגדלי
בבל.

-אחרי המוות- החלוקה של העולם:
1.הטרום עולם. זהו גן עדן פרטי קטן אשר נוצר עבור כל אחד
מאיתנו. ובו משאלתנו מתגשמות.
2. זו העיר. העיר היא מקום בהם הנפשות נפגשות, חולקות את הידע
שלהן, את החויות שלהן, לומדות אחת מהשניה. זמן טהור של הנאה,
שיכלית, ריגשית ומינית.
3.השלב הזה הוא תהליך. כל נפש המרגישה אשר החיים לאחר המוות
הפכו כבר למעמסה עבורה. נפש אשר אין בכוחה להמשיך לחיות יותר,
לזכור או לחוות ניכנסת לבנין ההתפרקות. באותו בנין הנפש מפורקת
לחלקיה השונים . הידע שלה מוזרק לשורשי עץ הדעת, והשאר הופך
לאנרגיה.
4. אותה אנרגיה היא אלוהים. אותה אנרגיה נטענת מחדש כל פעם
שמגיעים לכדור-הארץ, כל חווי, טראומה או זיכרון. כדי לטעון את
עצמו כל הזמן הוא יוצר נפשות חדשות מהאנרגיה שלו. (אנרגיה
שתיגמר כאשר יהיו יותר מידיי נפשות חיות בעולם שלנו ברגע נתון)