בלילה ההוא חלמתי על אלי. כמו אחרי חופשה ארוכה בחוץ לארץ
פתאום הוא הופיע לי בחלום, צץ משום מקום והיה יותר חי מאשר
בחייו. הוא לא אמר מילה, רק משך אותי לכיוון לא ידוע וסימן לי
לעצום את העיניים. וכתמיד הלכתי אחריו כמהופנטת עד שנעצרנו
פתאום והוא העביר את אצבעותיו על עפעפיי כמסמן לי שמותר
להסתכל, וכשפקחתי את עיניי ראיתי אותנו עומדים שלובי אצבעות
ומסביבנו רק ערימות של שקט ירוק.

אחר כך לקחתי אותו הביתה והשכבתי אותו במיטה. היה לו חיוך קטן
על הפנים והוא הסתכל בי בעיניים עצובות. שיחקתי לו בתלתלים
המבריקים והשחורים וליפפתי את שערו על אצבע ארוכה וקרה. כמעט
שכחתי שהוא בכלל הסתפר, ושעל הכוננית בחדר העבודה בתוך תיקיית
פלסטיק שחורה יש לי תלתל שחור בתוך שקית שהוא נתן לי אחרי
התספורת.

הוא לקח את ידי בידו החמה וגל של בהלה עבר בי. הוא שלח לי לתוך
העיניים מבט ירוק וחודר והבטיח לעולם לא לעזוב אותי. האצבעות
שלי היו קפואות והחזקתי בו בכל כוחי. אני זוכרת שחשבתי שזה
מוזר שהידיים שלו כל כך חמות, הרי המתים אמורים להיות קרים.

ובעוד הוא מסתכל בי ואני בו החלה דמותו להיעלם. הוא כמו נגוז
לו פתאום, נמס לי בין האצבעות ואני חיזקתי את האחיזה ותפסתי בו
והחזקתי והפסקתי לנשום והתחלתי לבכות וניסיתי לברוח ורציתי
לצרוח ושום קול לא יצא והוא נעלם.  

התעוררתי עם כתמי דם על הסדין הלבן, אגרופים קפוצים וציפורניים
תקועות עמוק בבסיס כף היד. התעוררתי עם כרית רטובה מדמעות
וזעקה נוראה כלואה בבית החזה. התעוררתי עם תחושת ריקנות תהומית
כאילו שוב נקרעה ממני נשמתי כמו בלילה ההוא.

הוא היה ילד נורא מוצלח. כולם אהבו אותו. הוא היה מנהיג מלידה
ותמיד מוקף אנשים. הוא היה מבריק ושנון והיה לו חיוך ממזרי
ועיניים שובבות ומבט עמוק וירוק. הוא אהב לקרוא ואהב לנגן
בגיטרה. הוא אהב ללמוד ואהב מוזיקה ואהב שירה. הוא אהב לטייל
ואהב לבלות ואהב את המדינה. והוא אהב אותי.
הוא היה בלתי מנוצח ותמידי. כולם שאבו ממנו כוח. כולם רצו
בחברתו ושמעו בעצתו וקבלו את מרותו. כולם רצו להיות כמוהו
וחיפשו את אישורו. כולם. גם אני.

הייתי רואה אותו בכל מקום. מסובבת את הראש ומסתכלת אחורה לפחות
כל שלוש שניות. הייתי רצה לעברו כאחוזת דיבוק ונעצרת מתנשפת
מול כל עובר אורח תמים עם תלתלים. הייתי מפחידה אנשים ברחוב
בטפיחות על הכתף ומבט מלא אימה כשהבנתי שזה לא הוא. הייתי
מסתובבת ברחובות בעיניים טרוטות ונפוחות אחרי ימים רבים של
חוסר שינה ומחפשת אותו בהמון. הייתי שומעת את קולו בשנתי
ובעירותי ובחדרים הומי אדם ורעש. דמיוני תעתע בי יומם וליל
והייתי בוכה בימים וערה בלילות וכאבתי כמו שלא ידעתי שאפשר.

הוא היה קורא לי מהחושך ולוחש לי לבוא. הייתי קמה באמצע הלילה
מהמיטה שלו ומטפסת בשביל העפר במעלה ההר אל בית הקברות בנשימות
כבדות וקצובות. הייתי שומעת את אוושת הברושים בעלטה רדופת
הרוחות וריח של מוות היה עוטף אותי מכל עבר. הייתי מגיעה אל
הקבר ונשכבת בדממה על אבן הבזלת האדומה, מסתכלת לשמיים וכמהה
לאדמה. לא מצאתי שקט ולא היתה לי מנוחה. השמיים בכו והגשם שטף
את הקבר הקר. הדמעות היו זולגות מעיניי הכבויות ומתגלגלות על
לחיי הקפואות ומתנפצות על האבן הקרה בדממה מחרישת אוזניים.

ולפעמים הייתי רואה אותו שם. הוא היה יושב על אחת המצבות
ומהמהם איזו מנגינה עצובה ונשכחת. הוא היה חיוור וכמעט שקוף
אבל אי אפשר היה לטעות במבט הירוק והתלתלים. הייתי מתמכרת
להמהום המוכר ושוקעת לתוך שינה שחורה וחסרת חלומות. והייתי
מתעוררת שם עם אור ראשון כשקרני השמש החמקמקה הסתננו ברכות דרך
ענפי הברושים ופעם אפילו ראיתי אותו חומק אל תוך הצללים ונעלם.


הוא היה בן שמונה עשרה במותו.

חודש אחרי שהוא מת חגגנו לו יום הולדת. עשרה בחורים ובחורות,
ספק ילדים ספק זקנים, ישבנו בחדר שלו והעמדנו פנים. ישבנו בחדר
שלו וחיכינו שהוא ייכנס בדלת ויגיד "עבדתי עליכם". ישבנו בחדר
שלו שותקים. ישבנו בחדר שלו, עם הפסנתר שלו, עם הגיטרה שלו
תלויה על הקיר. ישבנו בחדר שלו, עם השירים שלו, עם הספרים שלו
על המדפים. ישבנו בחדר שלו, עם המעיל המוכתם בדם תלוי מאחורי
הדלת. ישבנו בחדר שלו, חיטטנו לו בדברים. ישבנו בחדר שלו, שרנו
שירים והדלקנו נרות. ישבנו בחדר שלו, מסרבים להאמין ובוכים בלי
דמעות.

ביום שהוא מת שידרו את זה בגלי צה"ל. קריין חדשות מנומנם הקריא
כמה מילים יבשות מהדף ולא היה לו מושג. ביום שהוא מת הלכתי
כרגיל לעבודה וחזרתי ממנה כרגיל. ביום שהוא מת רבתי עם אמא שלי
על איזו שטות. ביום שהוא מת הייתי משועממת ושום דבר מיוחד לא
קרה לי. ביום שהוא מת הבחינה במתימטיקה היתה הבעיה הכי גדולה
שלי. ביום שהוא מת, מת בי משהו, שחשבתי שהוא אני.

והשעות חלפו לאיטן, והימים זרחו ושקעו, והייתי רואה אותו כל
לילה, ובהתחלה גם כל יום. והייתי שומעת את קולו מדבר אליי בדרך
לעבודה, ושר אליי באמבטיה. והייתי יושבת על הקבר שלו ומעלה
אותו באוב כל פעם מחדש. והייתי נתקלת בו בכל זמן ובכל מצב.
והתגעגעתי אליו כמו שלא ידעתי שאי פעם אוכל. וכאבתי אותו
ואהבתי אותו ושנאתי אותו. ונשמתי אותו והרחתי אותו והברחתי
אותו. וחלמתי אותו וזכרתי אותו ושכחתי אותו.

וחודשים עברו בזחילה, והשנים באו והלכו, והייתי רואה אותו
לפעמים, בשנה השניה כל שבוע, אחר כך כל חודש, אחר כך כל שניים.
והייתי חולמת עליו בלילות ובוכה בחלום. והוא היה קורא לי לבוא
והייתי נוסעת בסוף השבוע. שביל העפר המוביל אל ההר כבר נסלל.
המכונית היתה מטפסת בו כבר ולא רגליי. הנשימות השקטות כמעט ולא
נשמעו. העלטה פינתה מקומה לאור היום. ריח המוות התחלף במשב רוח
אביבי וניחוח פריחה. הברושים פיסקו את ענפיהם והשמש קפחה על
הקברים הדוממים. זעקות השבר הפכו לדמעות, והדמעות יבשו והפכו
לדממה. אבן הבזלת האדומה דהתה והחווירה.

לפעמים עוד הייתי רואה אותו שם, יושב על אחד הקברים ומנדנד את
רגליו. לחייו אדומות ועיניו בורקות והוא היה מהמהם מנגינה
עליזה קופצנית. הוא חייך והיה לו מבט שובב בעיניים. הוא נראה
מאושר.

השנה הוא יהיה בן עשרים ושמונה.

עשר שנים חלפו. הוא כמעט והפסיק להופיע בחלומותיי. אני כבר לא
רואה אותו ברחוב ולא מחפשת אותו בהמון. אני כבר לא מצליחה
להזכר איך נשמע קולו. כשאני חושבת עליו אני מחייכת. כל שנה אני
מדליקה נר, ביום ההולדת שלו.

כבר שנתיים שלא ביקרתי אותו שם.

בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא היה מסופר. רעמת התלתלים השחורה
נעלמה. הוא עמד שם ליד הבזלת האדומה, מוקף קרני שמש מלטפות
ונראה כמו מלאך. הוא הסתכל בי במבט מחוייך וירוק וצחק צחוק
מתגלגל. הוא נופף לי לשלום ונעלם עם רוח הקיץ.

מאז לא ראיתי אותו יותר.