כאן אני מרגיש הכי בטוח,
כאן אני מרגיש הכי פגיע.

לא ביתי, לא מקלט, לא דלת סגורה, לא וילון מוסט,
רק כאן אני מרגיש בטוח, מאחורי המסך.
מאחורי שם משתמש וסיסמא אני יכול להיות עצמי.
רק כשאני מחובר אני יכול להסתובב ערום משקרים ושכבות.
רק כאן אני בטוח להיות עצמי, לחשוף את סודותיי, לכתוב.
רק כאן אני מרשה לעצמי להזיל דמעה, לכאוב, להיות אנושי.
רק כאן אני מרגיש בטוח.

כאן אני מרגיש הכי פגיע.
כאן כל מי שחפץ יכול להושיט יד ולגעת בפצע הפתוח.
לנעוץ מבט בלב המדמם על שולחן הניתוחים שמולו.
כאן אני הכי פגיע,
כשסודותיי חשופים לכולם,
כשמגיבים לי, כשופכים אלכוהול על הפצע.
אך הפצע לא מתאחה, הלב לא מפסיק לדמם.
כאן אני מרגיש הכי פגיע.

בכל פעם שאני לוחץ על כפתור הניתוק אני לוקח נשימה עמוקה.
ממלא ראותיי אויר לקראת המעבר לעולם האמיתי.
מתנתק ממני, לובש שנית את המסכה שלי, מתלבש, מסתיר את הצלקת.
ניתוק.