אמרת שאני אבודה.
אני הולכת ברחוב ומרגישה את הרוח הקרה צורבת את הלחיים הרטובות
שלי. אני בקושי מרגישה את האצבעות בידיים וברו לי שהאף שלי כבר
אדום כולו.
הפרצוף שלי רטוב. אני לא בטוחה אם זה מגשם או מדמעות. זה גם לא
חשוב. אני מוציאה חבילת ווינסטון חצי ריקה,ומדליקה סיגריה. למה
אני עושה את זה לעצמי. לא יודעת. אני מתיישבת בתחת
האוטובוס.עוברים כמה אוטובוסים,ומשפריצים עלי בוץ. אחרי כמה
זמן, גם האוטובוס שלי מגיע. מתפוצץ לגמרי. אני עולה,מראה לנהג
את החופשי חודשי, ומתקדמת במעבר. ואז מביאה הפכה. כרגיל. מישהו
עוזר לי לקום-
הוא בערך בגובה שלך, שמנמוך כזה,פרצוף מחייך. איך אפשר
לחייך?!
הוא שואל אותי- לאן את נוסעת? ואני עונה שאני לא יודעת.
לאיבוד.
ואז הוא שואל אותי אם בא לי לסוע לאיבוד יחד איתו.הוא דווקא
מכיר איבוד נחמד. אני מחייכת בעייפות. כמה זמן שלא התחילו
איתי. טוב, אני אומרת. בוא נלך לאיבוד שלך.
רק עכשיו אני שמה לב כמה שהשמלה הרטובה הדוקה לגוף שלי, מבליטה
את השדיים, הפטמות הזקורות מרוב הקור.
גם הוא שם לב. הוא מסמן לי לכיוון דלת האוטובוס, ומצלצל.
אנחנו יורדים, והולכית כמה דקות ברחובות הקפואים. אנחנו מגיעים
לבניין שנראה קצת מוזנח, והוא אומר לי- האיבוד שלי פה. רוצה
להכנס?
אני מחייכת, ואנחנו נכנסים. עולים במדרגות.
החדר צבוע באדום- בורדו, על הרצפה יש שטיח הודי כזה, כחול,
ועליו מזרון עם כיסוי סאטן זהבהב,כמה כריות, ומאפרה. בקצה החדר
עומדת נרגילה.
הוא מדליק נרות שמפוזרים על הרצפה, ומסביר- אין לי פה מנורות
זו הזולה שלי.רוצה שוקו חם?
אני מהנהנת ומתיישבת מזרחית על הרצפה. אחרי כמה דקות הוא חוזר
עם שני ספלי שוקו חם, כמו שאני אוהבת, עם שוקולד בפנים.
העיניים שלו נוצצות באור הנרות. הוא מביא את הנרגילה מקצה
החדר, ומכין אותה. בינתיים אני מורידה את המעיל, פורעת את
השיער. יש לך פה משהו שאני יכולה ללבוש? כן, אני אבדוק. הוא
יוצא. אני מורידה את השמלה הרטובה שלי. פתאום אני מבינה, שאיתך
לא היה לי אף רגע כזה, של שוקו חם, ונרות, ומצעי סאטן.
כשהוא חוזר, אני יושבת על המיטה, עירומה, ושותה שוקו חם. לא
חשוב, אני אומרת לו, עכשיו חם לי מבפנים. הוא מתיישב לידי,
מוסר לי את הנרגילה. אני לוקחת שאיפה לריאות. זה לא טבק רגיל.
מחזירה לו את הנרגילה, ונשכבת אחורה. ספירלות בצבעי הקשת מול
העיניים שלי. אני יכולה לעוף, ואתה לא קיים. היד שלי, בלי שום
התראה מוקדמת,מתקרבת לרוכסן המכנסיים שלו. כוכבים זוהרים רודיפ
אחד אחרי השני בשמיים כתומים. הוא מתקרב אליי, מפשק טיפה את
רגליי,
אני עפה. מרגישה ליטוף חם ורטוב ומתנוענע, מקמרת את הגב.
השמיים הכתומים והכוכבים והספירלות רודפים אחד אחרי השני,
אחרי, אבל אני- אני יכולה לעוף. הליטופים החמים האלה ממשיכים,
וכל גופי רועד, ואני כולי נוזלת, מתמוססת. אני מים. מים בתוך
הר געש עם ספירלות סגולות בשחור לבן שהולך להתפרץ. הליטופים
הולכים והופכים למהירים יותר ויותר. צעקות של עונג. לא יודעת
של מי. שלי בטח.
הבהובים בעיניים. כוכבים בשמיים כתומים. אני מרגיש את הגוף שלי
בגלים, ברוח, קופץ. עקצוצים. אני גדושה. מרגישה את הדם זורם.
אפילו שאני לא ממש שם אני יודעת שטוב לי. חושך.
                             

אני מתעוררת עם שריקת הקומקום, במיטה עם מצעי הסאטן הזהבהבים.
הוא מתקרב אליי, ונותן לי נשיקה על האף.
בוקר טוב, מלאכית. בוקר טוב.
אני מתיישבת, מושכת אותו אליי. הוא מתיישב, ואני עליו. מנשקת
אותו. עדיין יש לו טעם שלי.
מרגישה משהו מתקשח בתחתונים שלו. אני מתחילה להניע את האגן שלי
ימינה- שמאלה, קדימה- אחורה. הוא עוצם את העיניים. אני
מתכופפת, ומורידה לו את התחתונים. הוא בפה שלי. אני שואבת,
ושואבת, ושומעת אותו, וממשיכה. ואז אני מרגישה את הקילוח החמים
בפה שלי. עולה למעלה בחזרה, ומשחילה אותו לתוכי, זזה קדימה-
אחורה, ימינה- שמאלה. ספירלות קטנות, וכוכבים מנצנצים, בשמיים
כתמתמים.
שנינו רועדים ביחד. נשכבים אחד ליד השני. עירומים, מאושרים,
הוא עדיין בתוכי. נרדמים.
אני חולמת עליך, ומבינה שאתה אבוד, לא אני.