תעזרי לי להוציא את הפיילה החוצה. גוררים את הפיילה ומציבים
אותה על שולחן עץ רעוע בחצר. נחש הצינור השחור מתפתל בין
השיחים. אני מנסה ליישר את קיפוליו, זרזיף של מים חמימים מתיז
לתוך הגיגית. רק קצת. לא יותר. עכשיו צריך להוסיף מים חמים.
שופתים את הקומקום על הפתיליה וממתינים.
אמא, אחר-כך תמלאי לי את הגיגית במים ונעשה ברכה בחצר?
אם תהיי ילדה טובה ותעזרי לי.
אמא, אני יכולה ללכת לשחק עד שמתחילים?
לא עכשיו, בואי לעזור לי לנקות אבק.
לא רוצה.
שום דבר את לא רוצה ללמוד. מה תעשי כשתהיי אמא ותצטרכי לדעת?
אבל, אמא, אני עוד קטנה. אני אלמד. מבטיחה שאלמד. אבל לא רוצה
אבק, טוב אמא?
נו, בואי כבר. ילדות עצלניות נהיות אמהות עצלניות. קצת אבק.
מקצת אבק אף אחד עוד לא מת.
בינתיים הקומקום רותח. אמא יוצקת את המים בזהירות לגיגית.
איפה הקרש, צועקת אמא. תביאי את הקרש.
אני גוררת גם את הקרש ובינתיים מעבירה על חריציו מקל ומדמה לי
תזמורת שלמה. כדרכי, מתמהמהת ומייד ננזפת.
נו, עוד פעם את עם השטויות שלך.
ובדרכה הנמרצת, הכביסה כבר שורה במים החמים, מתערבלת, גלים
קטנים רוחשים במים. אני מפליגה לארצות רחוקות. מדמה ספינות
מפרש לבן החוצות ימים סוערים. שודדים מצחצחים חרבות בוהקות.
תיבות אוצרות נחשפות...
נו מה את שוב חולמת. תני לי כבר את הקרש. אמא משפשפת הלוך ושוב
את הסדין על הקרש. את רואה? עד שיהיה לבן לבן. בואי תנסי גם
את. אני מקבלת ממחטה. קטנה. מתאימה לגילי. אמא - סדין. אני -
ממחטה, סדין קטן. ואת פינת הקרש. בקושי חריץ אחד של הקרש
והממחטה נגמרת.
אמא, תני לי משהו יותר גדול. אני רוצה בדיוק כמו שלך.
לא את קטנה. לא תצליחי.
שוב שוקעת בהרהורים. הספינה הגיעה לאי. אני מרימה חופן אדמה
ומשליכה לגיגית. הנה אי.
מה עשית?! קריאת השבר של אמא מטלטלת אותי משרעפי. הרסת הכל.
עכשיו צריך לכבס שוב מההתחלה. ילדה רעה. ילדה רעה. ילדה רעה.
אבל אני לא בוכה. מתאפקת. אסור שאמא תראה שאני בוכה. רק לאמהות
מותר לבכות.
אמא מרימה את קולה בקריאה מהדהדת שחוצה את חצרות השכנים.
גולדי, נעם דה קינד. (גולדי, קחי את הילדה)
זוהי קריאת הוויתור שלה. אני יודעת. שום דבר טוב כבר לא יצא
ממני.
אולי גולדי תצליח להציל את המצב. גולדי השכנה גרה בחצר
השלישית. לה יש שני בנים וגעגועים לבת.
גולדי עונה בצעקה: ווס אוט פאסירט? (מה קרה)
אמא עונה במילת הקוד המקודשת. כביסה.
אני כבר זוחלת בין הגדרות לחצר של גולדי. גולדי מושיבה אותי על
אבן. בחיקה החמים סליל ענק של צמר.
תרימי ידיים, היא אומרת. ככה בדיוק ומתחילה בזריזות לגלגל את
הצמר. כשנגמור אני אראה לך איך עושים עיניים. אני שותקת.
מהופנטת מחוט הצמר הצבעוני הנכרך לסליל.
גולדי שולפת זוג מסרגות גדול ועוד זוג קטן. (אימוני הבגרות שלי
הם תמיד על מידות קטנות)
בזריזות, גולדי כורכת את הצמר סביב האצבע ומייד לולאות של צמר
מתיישבות בשורה על המסרגה. עכשיו תורי.
מנסה בכל כוחי לזכור את גולדי מכבסת. אף פעם לא זוכרת שכיבסה.
תמיד רק סרגה.