"הם לא תמיד כאלה" הוא אמר בלחש. הוא עמד שם בשקט והביט בכל
האנשים סביבו. אמו בכתה, "לא כואב לה באמת" הוא הוסיף "זה
בשביל אבא". ראיתי אותו בקושי , אך קולו היה צלול להפליא. הוא
מלמל משהו ולא שמעתי, שמעתי קולות וניסיתי להתרכז. ההספד היה
עצוב, כמעת ולא דיברו עליו, דיברו על אחיו שלא חזר מלבנון,
דיברו על אמו הבוכיה ואביו שפחד לחפש אשמים. שמעתי אותו לוחש
"אם תוציאי אבן אחת מההר, יתכן שתהיה מפולת " הוא חיבק אותי
והרגשתי קור. באה אחותו ואמרה שצריך להיות חזקים והרגשתי רע כי
לא בכיתי ולא היה לי צורך בתנחומים. ידעתי שהוא איתי וקולו
הצלול נשאר שם, לצדי. על קברו בנו הר אבנים והלכו. כשחזרתי,
הוא ישב שם ועישן את הנובלס האחרונה בקופסה. קראתי לו לאכול
והלכנו. הוא שם את ידו על כתפי וידעתי שיש לנו דברים לעשות,
מקומות לראות, אנשים לפגוש והכי חשוב- להוציא אבן. היינו כבר
ליד השער כשהסתובבתי פתאום, הוא הביט בי המום. רצתי לקבר
והוצאתי אבן גדולה. הוא צדק, הייתה מפולת.