אלה אינם הדברים שעשית, מתוקה,
אלא הדברים שהשארת לא עשויים,
שצובטים קלות את ליבך,
כשהשמש שוקעת אל הדימדומים.
המילה העדינה שלא אמרת
המכתב שלא נכתב
והפרחים שלא שלחת הן
הרוחות שרודפות אותך בליל עכשיו.

האבן שיכולת להרים,
מדרכו של אח וחבר;
העצה הקטנה מהלב,
שלא נתת כי זמנך מתקצר;
המגע האוהב של היד,
קול משכנע ורך,
שלא היה לך זמן לחשוב עליהם,
עם מספיק צרות משלך.

פעולות רוחב לב שכאלה,
שהולכות בקלות לאיבוד,
הזדמנויות להיות מלאכים
שכולנו מוצאים לפעמים-
הן שבות בדממת הליל,
כל רוח נוזפת ועצובה,
כשתקווה אחרונה דועכת,
וגם האמונה קפואה.

כי חיינו קצרים מדי, מתוקה,
והעצב גדול מדי,
לסבול את חמלתנו,
המתעקבת עד אשר מאוחר.
וזה לא הדברים שעשית, מתוקה,
זה הדברים שהשארת לא עשויים,
שצובטים קלות את ליבך,
כשהשמש שוקעת אל הדימדומים.

מתורגם מתוך שירה של מרגרט א. סנגסטר