אז...חשבתי לעצמי, יש לך כל כך הרבה דברים להגיד ואת סתם חושבת
אותם ומבזבזת אותם במחשבות... ואז, חשבתי לעצמי בואי נכתוב...
וזה מה שיצא:
הגעתי {שלובה עם חורף..} לכיתה ח' וראיתי כי טוב. אנשים
טובים,מוזיקה טובה,ציונים טובים... בילויים טובים...הכל היה
טוב. עד שהוא הגיע..{שלוב עם קיץ..}
ופשוט שכחתי מכל העקרונות שלי ונסחפתי אחרי הטמבל... אני עדיין
אוהבת אותו ומריחה את הדברים שהיו אז מכל דבר שזז, ממוזיקה ועד
בגדים.. הכל מזכיר לי את התקופה ההיא וכמה שנקרע לי הלב בגלל
הטמבל ... ועכשיו הם נפרדו. זה לא אומר כלום למה הטמבל אוהב
אחרת. הוא מהיר, הטמבל... )-:
ועכשיו..הגיע מישהו חדש נראה לי מה זה מתוסבך!! ואני חושבת
אולי אני אוהבת אותו יותר מדי..כי בעצם אין לי סיכוי. וקצת קשה
להתמודד עם זה אז ההתמודדות מתבטאת בהסתרת הזהות... כי אני
מפחדת ממנו וממה שאני ארגיש אם אני באמת אדבר איתו ואולי אז,
אני באמת אוהב אותו יותר מדי... וזה יכאב לי כמו שכואב עכשיו,
מהטמבל. אז עדיף להיזהר ושהעניין יישאר בגדר חלום מתוק ועצוב.
עוד מעט חופש, מילה מטומטמת. למה מה נעשה בחופש? נבלה עם
"חברים"? עם "משפחה"? לדעתי המשפחה שלי כביכול היא לא באמת
המשפחה האמיתית שלי כי לדעתי חברי המשפחה אמורים לאהוב אותך
לגמרי, בלי תנאים. וזה אולי מה שאני מקבלת מהם-אבל לא יודעת
להעריך... אנשים שלא מכירים אותי זה הדבר הכי מגעיל בעולם. אני
מעדיפה שכל האנשים יכירו אותי, אבל בצורה בינונית שחס וחלילה
לא יכירו אותי יותר מידי טוב כמו {איך נקרא לה?..} נקרא לה
מישהי, כי זה השם שהכי מתאים לה.. היא הכירה אותי הכי טוב
בעולם ונתנה לי המון. ובגלל הצורך הסוטה הזה בחברה אחרת ובמעמד
אחר וכעיקרון בגלל הפחד עצמו היא הלכה. כי עצבנתי. ועכשיו היא
חסרה, וזה הדבר הכי כואב בעולם. אפילו יותר מהטמבל ככה שזה
צורב בלב. אני שונאת אנשים. הם כאלה מזויפים הלוואי והכל טוב
ויפה אבל כשהם דורכים על מוקש, החומות נשברות בבת אחת והגועל
נחשף. הצביעות,השקרים,הרמאות והרוע בשיא. אני שונאת לראות
אנשים ככה... זה שורף עוד פינה חמה ששמורה להם, בלב. נמאס
לבכות על אהבות נכזבות ונמאס לבכות על אהבות פוטנציאליות ונמאס
להיות פריקים ונמאס להיות חנונים ונמאס להיות מקובלים ונמאס
להיות דחויים. נמאס להיות אנחנו. כי כשאנחנו עצמנו אנחנו
חופרים הכי עמוק וממש טובעים בדברים הכי רעים על פני כדה"א...
אני מצטערת שהתיאורים שלי די דוחים אבל ככה גם החיים וחייבים
להתמודד איתם . ואולי ההנאות הקטנות של החיים הן סתם אשליות?
ואולי המוזיקה  באמת פותרת הכל??? ואולי לא? ואולי אין תשובה
לכל שאלה...? אני אוהבת את כולם וגם שונאת את כולם. חצי ,חצי.
אם לא היו הפתעות בחיים ו"ריגושים" ב-דיוק לפני שנופלים לתהום
אני חושבת שהייתי מתה מזמן. ובטח אם לא הייתי כזו פילוסופית
והכל בטח הייתי כזאת חלולה מנוונת כזאתי שאכפת לה רק מהזיונים
שהיא תשיג היום... היי מכתב מה אתה אומר, כדאי לפרסם אותך??
אתה רוצה להתפרסם? כן מחשב! נו תענה... הלוואי שיקרה לי משהו.
אני הרי לא אתאבד לא כי אני לא רוצה להיות אנוכית או איזה שהוא
זיבול אחר אלא אני סתם מפחדת ... אולי אני פשוט אעמוד בצומת?
יש הרבה אפשרויות.. והאחת שתתפוס בעוד 10 שנים בערך היא זו
שתהיה שלי... רק שלי. אז ביי חמודים, נתראה בעוד 10-40 שנה...
תלוי אם אני אתאבד,
או לא...
אוהבת את כולם {למרות שאני לא יודעת מה הפירוש בכלל}
אני.