זה לא מחזה אלא דיאלוג, אבל מכיוון שלא הייתה הגדרה כזאת אז
שמתי את זה כאן. אתכם הסליחה...



(המקום: קיוסק קטן בסמטה נידחת. על הקירות שלל ממתקים, חטיפים,
סיגריות. ליד הדלת מיכל גדול עם גלידות ודוכן של פיצוחים. ליד
הקופה יושב ישראלי ספרדי, שמן, מעשן סיגריה. פתאום מתקרב אליו
אדם בעל חזות של ערבי. בעל הקיוסק מכבה את הסיגריה ונועץ מבט
בערבי)


ערבי: בוקר טוב. חפיסת 'אל אנד אם' ועיתון 'מעריב', בבקשה.

(המוכר ממשיך לנעוץ בו מבט)

ישראלי: תגיד, אתה ערבי במקרה?

ערבי (בחשדנות): כן, למה?

ישראלי: אז אתה אומר שאתה ערבי?

ערבי: כן.

ישראלי (החלטי): אתה אומר שאתה ערבי, אני לא מוכר לך.

ערבי (מופתע): למה?

ישראלי: כי אתם עושים את כל הפיגועים. בגללכם כולנו מתים.

ערבי: לא אני אחראי על הפיגועים, אתה יודע.

ישראלי: אתם כולכם אותו הדבר. כל הערבים. כל מה שאתם רוצים זה
לפוצץ לנו ת'צורה ולקחת מאתנו את ישראל.

ערבי: לא כולנו ככה. יש הרבה שבעד השלום. מה גם, שאתה מדבר על
פלשתינאים. אני ערבי-ישראלי.

ישראלי: כבר אמרתי לך - בשבילי כל הערבים אותו דבר.

ערבי: מה זה בכלל מזיז לך? אני כולה רוצה לקנות ממך סיגריות
ועיתון, מה אכפת לך אם הכסף שאתה מרוויח בא מיהודי או מערבי?

ישראלי: אכפת לי. אני לא מוכר סחורה טובה לרוצחים.

ערבי (נאנח): תשמע, אתה הקיוסק היחיד כאן באזור, ואני מת לחטוף
איזה סיגריה. הנה, אתה בעצמך מעשן, תנסה לתאר לעצמך שכשאתה ממש
זקוק לסיגריה, פתאום אשתך זורקת לך את החפיסה לפח, וזה יום
שבת, ואין חנויות פתוחות. אני בערך במצב הזה כרגע, אוקיי? אני
פשוט מת לסיגריה, אז עשה לי טובה - תשכח כרגע את המצב הפוליטי
ותמכור לבן-אדם - שהוא בסך הכל כמוך - חפיסת סיגריות. תהיה קצת
אנושי.

(הישראלי, שכל המונולוג הקשיב בשקט, מתחמם לאט לאט, פתאום
מתפרץ:)

ישראלי: אנושי?! אתה מבקש ממני להיות אנושי?! ערבי מלוכלך
שכמוך, רוצח ילדים ונשים, אתה זה שמעז לומר לי להיות אנושי?!
אתה, שמתפלל כל לילה לאללה שלך שיהרוג את כולנו?! ותקשיב לי
עכשיו טוב - אתה לא בן-אדם כמוני. היית רוצה להיקרא בן-אדם.
אתה לא בן-אדם, אתה רוצח! פושע! מחבל! ערבי מזדיין! אתה לא
ראוי להיקרא בן-אדם! ואני עכשיו מתקשר לכל הקיוסקים בסביבה,
ואומר להם שיש כאן ערבי רוצח שרוצה לקנות סיגריות, ושלא ימכרו
לך, אתה הבנת את זה?! עכשיו תתחפף לי מהעיניים לפני שאני קורא
למשטרה!

(עכשיו הערבי הוא זה שמתפרץ:)

ערבי: סליחה?! מה אתה מאשים אותי בכל הפיגועים והרציחות שעשו
אנשים מהעם שלי?! אני לא מכיר אותם! כשיגאל עמיר רצח את יצחק
רבין, האם כל עם ישראל היה אשם בפשעו של אדם אחד?! אותו דבר גם
לגבי הערבים. למה אתם מאשימים עם שלם בפשעו של אדם אחד, או
קבוצת אנשים?! למה אתם שופטים אותנו לפי קבוצה של אנשים
קיצונים שעושים הרבה רעש?! לא כולנו כאלה, כמו שלא כולכם כמו
יגאל עמיר וכמו שלא כל האמריקאים כמו לי הרווי אוסוולד, רוצחו
של קנדי. יש בינינו טובים ויש בינינו רעים, וכך גם לגביכם. יש
לנו הרבה במשותף. כל עם והכבשים השחורות שלו.

ישראלי: אל תברבר לי כאן על כבשים שחורות ולבנות. אתם לא דומים
לנו בכלל! אתם עם שרובו רוצחים ואנחנו עם שרובו נרצחים, ובזה
מסתיים כל העניין. אתם הפושעים ואנחנו הקורבנות. ויום אחד כל
העולם יכיר בזה שצריך להשמיד אתכם, את כולכם! יום אחד העולם
יבין שאתה חארות כולכם, שהמוח שלכם חולני ושצריך להשמיד את
כולכם!

ערבי (מתפרץ לדבריו): אתה שם לב איך את מדבר?! "יום אחד ישמידו
את כולכם"... לא שמת לב, שהמשפט הזה מאוד מזכיר את השואה? הרי
אתם עם שיודע מה זה חוסר צדק, ניכור, השפלה, ואתם אלה שמנסים
לעשות אותו דבר לעם אחר?! האם שכחתם מה זה להיות נרדפים?!

ישראלי (ברוגע): לא הייתי בשואה וגם אף מהמשפחה שלי לא היה.
אני ספרדי.

ערבי (כולו משולהב): אם כך אז האינקוויזיציה. הרי בתקופת
האינקוויזיציה בספרד היו רודפים את היהודים בשל מוצאם. תנסה
לחשוב על זה כך. אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך.

ישראלי: אתה לא חברי.

(הערבי נועץ בו מבט. שתיקה משתררת לעשר שניות בערך. לבסוף
הערבי מתייאש)

ערבי: טוב, אני הולך. אני מקווה שיהיו לך מכירות טובות היום.
אני, לקיוסק הזה לא יחזור עוד לעולם.

ישראלי: אל תחזור. זה לא איום בשבילי. באמת שאני לא צריך אותך
בסביבה.

ערבי: יום טוב.

(מתחיל ללכת, ולא עוצר כשנשמעת הקריאה:)

ישראלי: ותגיד לחברים שלך בכפר שיחשבו על הילדים שלהם בפעם
הבאה שהם מבצעים פיגוע!

(חושך)