שימי. נקרא לו שימי על שם סבא שלה שמעון כהן, כבר נמאס לי
לשמוע את השם הזה אבל אין מה לעשות זה מסוג הדברים שחייבים
לעשות כדי שהיא תהיה מרוצה.
שמעון כהן היה הספר הכי מפורסם באיראן וכשהוא עלה לארץ הדבר
היחידי שהוא לקח זה את המספריים שלו, המספריים הכי מפורסמות
באיראן.
חוץ מזה שהוא היה ספר, פרסי ומפורסם הוא גם היה סבא שלה והיא
חוץ מזה שהיא הייתה הנכדה שלו היא הייתה גם אישתי אני אומר גם
כי נראה לי שקודם כל היא הייתה הנכדה שלו.
שמעון נפטר לפני שנה ושימי נולד לפני שעה, לקח לי  הרבה זמן
להתרגל לשם הזה. ניסיתי להתווכח. מה לא אמרתי, בהתחלה פשוט
אמרתי שאני לא רוצה אח"כ אמרתי שאין מה להשוות בין גדולתו של
הספר הכי מפורסם באיראן לילד שעדיין לא נולד ומי יודע אולי
בכלל הוא יגדל להיות פושטק ואז מה, בסוף אמרתי שאם כבר אז
לפחות נקרא לו שימי משום מה זה נשמע לי יותר הגיוני.
אז סגרנו על שימי, אני בכלל עוד לא ראיתי אותו או אותה , הגעתי
מאוחר הייתי קצת עסוק והפלאפון שלי היה מכובה שהיא קיבלה
צירים. אני עדיין מחפש את החדר שלה, קומה ג' חדר 314, אני שונא
בתי חולים הכל מסריח ממוות.
מקווה שייצא ממנו משהו שלא יגדל להיות ספר כמו שמעון כהן כי לא
משנה מה היא תגיד על סבא שלה הוא בסך הכל היה עוד ספר זקן
ומלוכלך שישב על כיסא מחוץ למספרה עם הצינור שלו מתגלש החוצה
מהמכנסיים. ככה זה שאתה זקן כבר לא כל כך איכפת לך.
רק שאמא שלה לא תהיה שם אין לי כח אליה, תמיד היא פותחת עליי
פה הבהמה האיראנית הזאת, בטח היא תגיד לי שהייתי צריך להיות עם
הבת שלה בבית למקרה שיהיו לה צירים ואז היא תזכיר לי שבעלה היה
בכל הלידות שלה, חמש במספר.
ולי, לי אסור לצעוק עליה כי אז אישתי מתחילה לבכות על זה שאני
לא הוגן שאני עומד בינה לבין אמא שלה ושהיא לא הייתה עושה לי
את זה אף פעם. הכלבה, היא יודעת שאמא שלי מתה.
עכשיו מסתבר שאני בכלל בבניין הלא נכון, אני שונא שזה קורה לי
אם הם רק היו שמים פה כמה שלטים קטנים כל העניין היה הרבה יותר
פשוט.
הכרתי אותה בעצרת אחרי שרבין נרצח,  היא עמדה שם עם עוד כמה
בנות מבית"ר באו לחלוק כבוד לאדם אבל לא לאידיאולוגיה, שיעבדו
על מישהו אחר היה להן קצת לא נעים אז באו. ככה זה כשאתה מסית
לפעמים יש תקלות.
יצאנו שנתיים, שכרנו דירה בת"א ואז אחותה באה ואמרה לה שכל
המשפחה מדברת על הבושה ושהיא חייבת להתחתן שאין כזה דבר במשפחת
כהן, או שנתחתן או שנגיד יפה שלום. כבר אז הם לא כל כך אהבו
אותי, כנראה שהם ממש אוהבים אותה כי אחרת כבר מזמן הייתי מנודה
ממשפחת כהן.
אז התחתנו, ונכנסנו להיריון ומזל שזה היה רק שבוע לפני החתונה
ולא חודש ככה אף אחד לא מנסה לחשב שום דבר, לא שהם יודעים
חשבון הנעליים האלה .  
ורק סבא שמעון כהן לא היה בחתונה כי הוא מת שלושה חודשים לפני
החתונה, ממש חבל, פחות 35$ שייצאו מהכיס של משפחת כהן.
אני מנסה לחשוב מה מצאתי בה, חוץ מזה שהיא אחת הנשים היותר
יפות שראיתי, אני כמעט מוכן להישבע שפעם ממש אהבתי אותה אני
פשוט לא כל כך זוכר למה.
מעניין אם היא אוהבת אותי, נראה לי שכן כי אחרת היא לא הייתה
מוכנה לאכול ממני כל כך הרבה חרא.
הנה אחותה נכנסה למעלית, הדלת נסגרה עכשיו אני צריך לחכות
למעלית עוד פעם או שבעצם אני פשוט אעלה במדרגות.
למה בעצם לעלות, למה אני צריך את זה, אני לא אוהב אותה ואני
בטח לא רוצה שאיזה שימי קטן יסתובב לי בין הרגליים ויקרא לי
אבא.
אולי כל מה שאני צריך זה איזה קפה טוב שיחזיר אותי לפרופורציות
שאני אבין שהדבר הכי נכון שאני יכול לעשות עכשיו זה להיכנס
למעלית ולעלות לקומה ג' חדר 314.
היה שם דוכן שאיזה בחורה מכרה קפה חסר טעם בכוסות פלסטיק,
ניגשתי ובאמת שכל מה שרציתי זה קפה אבל אתם יודעים איך דבר אחד
מוביל לאחר ואיך הכל צירוף של נסיבות ואחרת זה לא היה קורה אבל
מה לעשות זה קרה וגם אם זה רק צירוף של נסיבות היא הבחורה הכי
יפה וחמודה שפגשתי ולא נראה לי שיש לה סבא שמעון כהן, אמא בהמה
או אחות פוסטמה.
כיביתי את הפלאפון שלי נסעתי הביתה לקחתי את הדברים שלי ושכרתי
לי חדר באיזה מלון עלוב, רק עד שנסתדר.