אוריון הביט בעצבנות על מסך הראדאר, ככורה אובססיבי  אחר מרבצי
זהב. כל הסימנים המעידים על תנועת הלהקה, שאחריה עקב שבוע שלם,
נעלמו אחד אחרי השני. זו אמורה היתה להיות תוכנית מושלמת,
חסכון של חודשי עבודה מפרכים. הוא דמיין עצמו הלוך וחזור, יושב
על כיסא נוח, לוגם מכוס ליקר המרמלדה ומקנח במוס אורירי של
שוקולד. התוכנית החלה להשתבש עוד ביום הקודם. סופת חול מפתיעה
פרצה מדרום לכיוון צפון וכיסתה את מרחב מדבר קנדהריה. פרצי רוח
אדירים הקימו גל ענק של אבק וחול, שאילץ את הצדנוע לנחות,
מכריח את אוריון להשבית את מסע הציד שערך. שני עוזריו הנאמנים,
כלב הנווט וכלב-השני, עגורנאי וצלצלן לעת מצוא, ישנו בתא
הכליאה הריק, השמור לניצודים, והמתינו לסופה שתחלש. אוריון
הסתובב במעגלים באי נחת, הוגה בתכניתו המושלמת, הכושלת. הוא
דיקלם אותה בעל-פה, חוזר על הסעיפים, תתי הסעיפים, חתימת
הנוטריון, חתימת ראש המעבדה, חתימת ראש המושבה. הכל היה מושלם.
כמעט.

אוריון החל את חייו הבוגרים כשכיר חרב תחת השם מרסל. הוא לא
היה אדם מבריק במיוחד, אך היו לו שאיפות גדולות - גדולות אף
מהחיים עצמם. הוא, כך שינן לעצמו, לא יהיה כמו אביו או אחיו
המפסידנים, העוסקים בשליחויות עבור אנשי העולם התחתון, אלא
ימצא לעצמו יעוד ויגשים אותו עוד בחייו. אך שאיפותיו נותרו רק
בגדר חלום.

יום אחד נשלח מרסל להבריח כמה ארגזי נשק לארגון חדש. כיוון שלא
חלם רק בשנתו, אלא גם בהקיץ, מצא עצמו תוהה על חלומות הגדולה
שלו, ולא על המשימה שלפניו. רק לאחר שהגיע לכוכב ספייה אשר
במערכת אוריון, גילה כי טעה בכתובת (חיפושו לא היה ממצה
במיוחד).  המען למשלוח היה, זאת ראה , רק לאחר שטרח ליישר את
קפלי תעודת המשלוח : "מערכת: אנדרומדה, שם: אוריון"

לאחר שתהה איך יכול להיות שם כוכב זהה בשתי מערכות כוכבים
שונות, התיישב וחשב שהדבר הטוב ביותר שניתן לעשות במצב כזה הוא
להתאבד. במקום לבצע את ההתאבדות בו במקום, נרדם בספינה וחלם
חלום אופטימי. בבוקר, התעורר עם כוחות מחודשים לחיים וטעם של
שליחות בפיו. זהו הגורל שתעתע בו, שכוון אותו - לא טיפשותו, או
הגנים הלא-יוצלחים של משפחתו. הוא לא יחזור מיליוני מילין
אחורנית, אלא ישנה את זהותו ובעיקר את שמו. היה זה שם המערכת
שקרץ לו, והיה זה המיתוס שמאחוריו, ששלהב את רוחו. הוא יקרא
אוריון, ולא רק אוריון, אלא אוריון הצייד.

אוריון לא היה צייד רגיל. היצורים אותם לכד היו הקנדהרים,
ילידי הכוכב. הם גרו בשלווה ובניחותא עד שכמה מדענים החליטו
לנצל את פוטנציאל הגלום בהם ליצירת אנרגיה. במקום ליבא אנרגיה
אצילית מכוכבים עשירים במרבצי אנרגיה ולהשתעבד למסחר ולרודנותם
של ספקים, החליטו לבצע מעשה אלים במיוחד ולשעבד את הגזע המקומי
לצרכיהם. הם הקימו מפעל חשאי לייצור אנרגיה, שפעל בטכנולוגיית
"האשליה העצבית" - מכשירים זעירים שהשפיעו על עצבי הראיה, ריח,
שמיעה ומישוש וגרמו לקנדהרים להאמין שהם עדיין מסתובבים במדבר
קנדהריה, רק ללא סופות החול.  תופעת לוואי שליוותה את פעולת
המכשיר היתה חוסר יכולתם של הקנדהרים להתעבר, אילוץ שגרם
לתנועה בלתי פוסקת של אספקה, והפיכת המשאב האורגני לצורך
קיומי, כמעט כמו לייבא אנרגיה אצילית מכוכב אחר.

אוריון נרתם למשימה, בלב ובנפש. לא היו רבים כמוהו בכוכב
שהסכימו לקחת חלק באקט הלא אנושי, העיקר לעצום את העיניים
ולשלם עבור תוצאות. אוריון כלשון האגדה, מצא שני עוזרים
נאמנים, שינה את שמותיהם לכלב  וכלב-השני והפך אותם לכלבי
הצייד שלו. בדרך זו, האמין, יגשים את חלומו, יספסר מחירים,
יעלה את קרנו בקרב הקהילה הצעירה ויהפוך את יעודו למציאות.

שלוש שנים חלפו מאז שהגיע, שלוש שנים נהדרות. מבריקות.
מוצלחות. עשירות. הוא ניתק את הקשר עם משפחתו, את ארסנל הנשק
מכר לכל דורש, אגר כסף, קנה צדנוע (כלי טייס המשרת ציידים)
משופר, אבזר אותו במכשירים אופטיים משוכללים, בצלצלים מונחי
חום. אפילו שלח את עוזריו לקורסים לשיפור מיומניות. כעת נותר
כלוא כאסיר בתוך כלי הטייס שלו, מחכה בחוסר סבלנות לסופה
שתעלם.

אחרי יומיים שלושה, אחרי שדן ותר בקורות חייו, אחרי שהאמין
שישועה רחוקה מלבקר אותו, נרדם על כיסא הטייס, כמו לפני שלוש
שנים, שלושה שבועות ושלושה ימים. כשהתעורר וראה את הכוכבים
מנצנצים בשמיים, הזעיק את עוזריו, דחף את שניהם למקומם ופקד
עליהם לנוע. התוכנית הנוכחית כשלה, אבל הוא יגשימה במועד אחר.
הצדנוע זינק מתרדמתו המאולצת וקיפץ אל השמיים השחורים. כלב
שישב בכיסא הנווט הבחין לפתע באור אדום מנצנץ בראדאר. כלי טייס
אחר הופיע על הקורדינטות, צפונית מזרחית אליהם, טס היישר
לכיוונם במהירות מפתיעה. כלב עורר את תשומת ליבו של אוריון
לכלי הטייס המתקרב, אך אוריון לא חשש. הוא תיאר לעצמו שאלפי
המתיישבים דאגו לו בהעדרו, וזוהי משלחת חיפוש שנשלחה לחפשו.
מייד שינה את מסלול הטיסה ופנה לעבר כלי הטיס. אחר-כך ניסה
לעלות מולו בתדרים המוכרים אך ללא מענה, ניסה לעלות מולו בתדר
ויזואלי אך שוב, ללא מענה. לפתע הצדנוע פסק מלנוע. המערכות
כשלו אחת אחרי השנייה ונכבו. הצדנוע החל נמשך לעבר כלי הטייס
בלי יכולת להתנגד. בתוך דקות ספורות אף נבלע בבטן הספינה שעמדה
מעליו. אוריון החל להזיע, מצייד הפך בין-רגע לניצוד, ללא יכולת
התנגדות. הוא חימש את עצמו והורה לעוזריו לא להיכנע ולהילחם עד
מוות. הם חיכו, שלושתם, רובים טעונים בידיהם, אך מאומה לא קרה,
אותה הדומיה ואותה התפאורה, חושך מעיק ועצבנות יתרה.

לאחר זמן לא ידוע, לפחות לא לאוריון ולעוזריו, החלו לשמוע צליל
של קדיחה, בדופן הצדנוע. הצליל התגבר והתעבה, התחזק וצרם עד
שחור קטן נוצר, דרכו הושחל רימון קטן, שפיזר עשן סמיך והרדים
את כולם.

אוריון פקח את עיניו וראה רק חושך וחושך סביבו. הוא גישש בעזרת
ידיו את דרכו ונגע בכל צלעות תאו. עדיין לא החליט אם עיוור
הוא, או אם החדר פשוט חסר תאורה לחלוטין. בסופו של דבר ישב,
היכן שנראה לו שנמצא האמצע, עטה על עצמו את גלימת הייאוש
המוכרת כל כך, ובהה בחושך, כבידידו הטוב ביותר. הוא נרדם והוא
התעורר, ועדיין קם לאותה מציאות אפלה שבה לא ראה ולו ממטר.
אוריון חשב על מר גורלו -אפילו על עוזריו המסכנים - ונדד אל
חיי ההוללות שחי, ואל חיי ההוללות והפנסיה שעוד תכנן לעצמו.
בין מחשבה למחשבה, רץ זיכרון קטן כעכבר, בין נבכי מוחו. כי אם
בגורלות עסקינן, אז לאוריון הצייד לא היה גורל טוב במיוחד,
אחרת איך מצא עצמו בשמיים, אם לא בגלל יהירותו ושחצנותו, אם לא
בגלל הדרו והצלחתו ואם לא בגלל שהיה הצייד הטוב בעולם. וכיוון
שנענש אוריון על מעשיו, ואיבד את מאור עיניו, גם הוא נענש
כמוהו. אבל, מה כבר עשה אוריון מיודענו, שהגורל זימן לו מידת
עונש חסרת רחמים? מה כבר עולל? הרי ריצה את כולם, סיפק את
מבוקשם של המדענים, היה עיקר עניינם של התושבים, לפחות
כשהתהולל בהרפתקאותיו. ועתה, מי יצילו? בחלוף הימים, החלה לרוץ
מחשבה מעודדת, לא מוסברת, בתעלות בינתו. היה זה הפתרון המיוחל,
הוא צריך לבקש שיושב לו מאור עיניו, כאוריון שקיבל את ראייתו
בחזרה בעזרת קרניה של השמש, אך איך יוכל כשהוא כלוא בתאו, ללא
אוכל?  - ללא אוכל? שאל את עצמו. איך יכול להיות שנמצא כאן
כל-כך הרבה זמן, ללא אוכל? זעם הציף אותו. הוא רומה, הושפל
ונרמס יותר מדי, נתון לקנוניה שטנית להוציא אותו משפיות דעתו.
והוא ינקום, ינקום בכולם. אחר-כך שלווה תקפה אותו ונרדם.

כשהתעורר, פקח את עיניו כבימים ימימה והחדר הוצף אור יקרות,
אור שגרם לעיניו להיעצם ללא דרישה מצידו, למצמץ כאילו האוצר
הגדול ביותר מונח ברגעים אלו לפניו. אך היה זה יותר מהאור. התא
בו שכן היה פתוח לרווחה, והדרך אל החופש נראתה סלולה. אך היה
זה אף יותר מזה, נשקו האישי הונח לפניו, משתחווה אליו. הוא
הודה בליבו לגואל ויצא לנקום את נקמתו. אוריון לא ידע היכן
נמצא, והניח שמדובר באותו כלי טייס ששבו.

הוא יצא למסע ציד אחרון, יחיד מסוגו, אכזרי מאין כמוהו. חלף על
פני מסדרונות, ירה בכל מי שראה, פוצץ, החריב, ריטש, ניתץ,
אפילו העלה באש. הוא לא ישכח את התמונות מהסיפון הראשי, איך
קרני האנרגיה חלפו מעל ראשו בעודו מטווח את האנשים, רואה אותם
זועקים בפלצות, משתרעים על הרצפה בחלוקיהם הלבנים, זועקים
לעזרה. שומרים מבולבלים רצים אנה ואנה, חסרי ישע וחסרי מוצא,
מנסים לפגוע בו ומחטיאים, והוא, משלח בהם את קרניי המוות
באומנות שלא היתה מביישת את אוריון הצייד הגדול. והוא הורג
בהם. הורג את כולם.

לאחר שכילה את זעמו, הלך לתור אחר שני עוזריו.  הוא בושש
במסדרונות, חש לאולמות השונים, הפעיל את חושיו הגואים ועצר
לפני דלת שחלון מותקן באמצעה. דרכה ראה את שני עוזריו מתרוצצים
אנה ואנה ללא הפסק, ללא מנוחה, כאילו מחשבתם מעיקה עליהם ללא
נשוא. הוא דפק על הדלת בחוזקה, אך הם לא שמעו אותו, קפץ מול
החלון הקטן, ושוב, ללא הועיל. איך יפתח את הדלת למענם? הוא
הביט בחופזה סביבו, וחיפש אחר מנגנון הפעלה, כפתור קטן שניתן
ללחוץ עליו, מנוף זעיר שניתן להורידו. ואכן, מצא. מין תיבת
הילוכים שלא ראה מעודו, עם שמות שהבין את אותיותיהן אך לא את
משמעותן. בלית ברירה, לחץ על כל כפתור, משך כל ידית, עד שהדלת
העיקשת נעתרה לבקשתו ונפתחה. שני עוזריו הנאמנים עצרו מלכת
והביטו בפתח המורם בהשתוממות מה. אחר-כך הביטו אחד בשני,
כבשאלה גורלית, ועטו לעבר היציאה, במהירות שלא האמין, ובתאוצה
השמורה רק לכלי רכב מהירים ביותר. הם חלפו על פניו לפני שהספיק
להוציא הגה ונעלמו, כאילו לא היו שם מעולם. אוריון נעלם דום,
הותיר את פיו פעור לזמן בלתי מוגבל וקפא על מקומו. הוא חשב
שראה להקת קנדהרים, פורצת דרכו, כמו סופת החול שפקדה אותו
כשהיה במדבר, אבל אלה היו שני עוזריו, הוא ניסה להזכיר לעצמו.
האם כך?

עלבון צורב, הציף את ליבו, עוזריו חסרי הנאמנות, שכחו אותו,
הפקירו אותו, לא העריכו את מסע ההצלה שערך למענם ולמענו. לא
נותר לו, אלא להנציח את השעה ולהטביע את חותמתו הסופית. איש לא
יתעסק עם אוריון הצייד הגדול, איש לא יעלה יותר על דעתו לשחק
באוריון הגדול. עכשיו חיפש אחר כמה מטעני נפץ, וגם אחר הצדנוע
שלו. הוא יצור מנגנון השהיה, יברח בצדנוע ויפוצץ את מה שנותר
מכלי הטייס הזה. תוכניתו עלתה יפה. את כלי הטייס מצא ואת חומרי
נפץ, איתר בקלות. בקלות יתרה הרכיב מנגנון, כיוון אותו לרבע
שעה והפעילו. בריצת אמוק הגיע לצדנוע, הדליק את מערכותיה,
התניע את מנועה ופרץ בשאגה מתוך מעגן הספינות. כלי הטייס המוזר
לא טס כפי שציפה, הוא ריחף על-פני הקרקע, באזור שהכיר מימים
ימימה. עוד התחכך בדעתו, הבין לפתע, שלא בצדנוע הוא נוסע, אלא
ברחפת קטנה, כזו השמורה לעובדי המפעל הסודי לייצור אנרגיה. הוא
הספיק להתרחק מרחק מה מגוף הספינה, או שמא... עיניו לא האמינו
כשהביט לאחור לעבר המפעל הענק שהתנשא מאחוריו, שלאחר שניה,
התעמר למעלה בפיצוץ אדיר שנשמע עד קצות המושבה ואף מעבר לה.
הוא הדמים את מנוע הרחפת והביט בפלצות בשאריות המתכת, שהתעופפו
באוויר, כאילו הקנו להן חופש פתאומי. הפיצוץ יצר מכתש ענק
והעלים כל זכר למפעל הנטוע.

הגורל, כך האמין, תעתע בו שוב, אכזרי מתמיד, סופני להחריד.
הפעם לא נרדם, אלא התעלף. הוא התעורר רק כשנישא כשק חפצים בין
שני שומרים חמושים, לבושים בבגדי המשטרה הפדרלית הבין כוכבית.
זה היה צו שיפוט מהיר. הוא הובל למשפט בזק שנערך לעיניי כל
רחבי היקום,  ושהוקרן, בו-זמנית, בלמעלה ביותר מאלף תחנות
שידור גיזרתיות.

האשמה - טבח של למעלה מ -150 איש, והשמדת מבנה שמטרתו לא
ידועה. כשהתנהל המשפט, הבין שעוזריו הנאמנים לא רק ברחו לו,
אלא גם דאגו להפלילו. לולא הם, איש לא היה יודע מה קרה. במיוחד
לאור העובדה שאף-אחד לא נותר בחיים כדי לספר על זה. והאשמות
הוטחו, אחת אחרי השניה. ואוריון בזעמו הקוצף החליט לקבור את
כולם איתו. הוא סיפר לשופט על מעללי המושבה, ועל המפעל הלא
חוקי שפעל, שניצל אלפי קנדהרים, ילידי המקום לטובת ייצור
אנרגיה המונית, במקום לסחור כמו שאר היקום עם גילדת הסוחרים.
והיקום הזדעזע, הן ממעשיו והן ממעשי אנשי הכוכב, שהעדיפו לשפר
את איכות חייהם, אך בתוצאות לא אנושיות.  כתבי אישום זרמו
לכוכב כמים, ביום גשום במיוחד. והמושבה שאיבדה את מקור
חיוניותה, איבדה גם את עצם קיומה. וכך לאחר עשרה שנים של
התיישבות, חזר הכוכב להיות שומם, כאילו לא התיישב בו האדם
מעולם.

ביום אחד מימי המשפט, הבחין אוריון בפנים מוכרות, מוכרות היטב
מהעבר השנוא עליו. עוד מהתקופה שעבד כשליח נשק מוברח. והפנים
הללו דאגו היטב שיראה אותם, והאיש מאחוריהם גם דאג שאוריון
יקבל את הפתק שכתב. הפתק הפשוט, הכיל מילים מספר: "מי אתה חושב
נתן למדענים הללו את הטכנולוגיה של האשליה העצבית? ומי אתה
חושב דאג לעוזרים שלך להפליל אותך?" והוא הבין הכל. מה שעשו
לקנדהרים עשו לו. השלו אותו בצדקתו, השלו אותו במראותיו
ובשמיעתו. הוא הרג לחינם את עובדי המפעל, הוא הופלל בגלל שלפני
שלוש שנים וארבע חודשים, לא סיים את השליחות שהתחיל. בין רגע
כל כעסו על עצמו התמוגג כלא היה, ורגש חדש הציף את ליבו. הוא
יברח וינקום את נקמתו, והעולם עוד ימצא לנכון להודות לו על כך.
העולם ישכח את עברו הישן כסוחר נשק, כסוחר בעבדים. הוא רק צריך
למצוא את הדרך לברוח מהמשפט הטורדני הזה. אז מה אם יוציאו לו
גזר דין מוות. הוא יתעלה ויתגבר, ישנה את יעודו וימצה אותו עד
חורמה.

למטה, בכוכב ספייה, אצה להקת קנדהרים אצה חופשייה אל עבר מדבר
קנדהריה. הם ראו אותו מביט בהם בתימהון כששיחררם. הם ראו בו את
מושיעם הגדול. יצור מוזר מגזע זר, שהתיר מועקה טורדנית ואכזרית
מעל ליבם ומוחם. ולמרות שחשו חופשיים בכלאם, חשו עכשיו חופשיים
כמו בילדותם. כשחברו ללהקת האם, סיפרו את סיפורם - על הזר
שהציל אותם. והם המציאו לו, שנשמע מוזר בקנדהרית, אך פשוט
בשפתם. ושמו של הגיבור יהדהד בין עמקי והרי קנדרהריה, לעולמי
עד.