הצו הראשון, מקום אימתני לכל בן נוער טיפוסי, מכריח אותנו
להגיע ללא הרבה הכנות בכדי לתמצת את חיינו ביום אחד של בדיקות,
מנטליות ופיסיות כאחד. מאוד התאכזבתי, אגב, שדווקא אני, נער
שיכול ליהנות משני רופאים גברים שבודקים אותי וממששים את סממני
זכרותי, דווקא אני נבדקתי בידי שתי רופאות מבוגרות, שכלל לא
התעניינו בכישוריי המיוחדים, ולא שהו באזור יותר מדי.
בכל אופן, בנים מקבלים בצו הראשון תוספת נחמדה ושמה "ראיון
אישי". כל אחד בתורו נכנס לתא קטן וצפוף עם מראיינת חביבה לסבב
שאלות על החיים. אני נפגשתי עם מיטל. מיטל נראתה מאוד בגילי,
מאוד קורנת חיים ומאוד ידידותית. אני בעצמי חברותי מאוד וכך
התחלנו לפתח שיחה. בהתחלה היא שאלה על בית ספר, על הבית ועל
חברים ואז היא שאלה משהו בסגנון מדוע החברים הקרובים שלך הן
בנות.
אני, ברוב תמימותי אמרתי "אויש, כל כך לא רציתי לספר לכם את זה
כל כך מהר". טעות של מתחילים. היא מיד שאלה למה אני מתכוון,
ואני עניתי שאני הומוסקסואל. פה חלה התפנית בשיחתנו, ומיטל
ואני התחלנו לדבר על החוויות החד-מיניות שעברתי עד כה, איך
קיבלו אותי החברים, למה עדיין לא סיפרתי בבית, ואיך זה משפיע
על בית ספר. אני בנאדם ששוכח לפעמים איפה הוא נמצא, ולא ייחסתי
שום חשיבות לעובדה שהיא לובשת מדים של זית וכותבת כל מה שאני
אומר, אני ראיתי בה ידידה חדשה, ולאלה אני מספר כל מה שהם
רוצים לדעת עליי. אני איש טוב.
בשלב מסוים היא שאלה לאן אני יוצא, ואז אמרתי לה שביליתי מספר
פעמים ב"מופע האימים של רוקי", או אז נפערו עיניה לרווחה
בשמחה, ודיברנו לגבי הדמויות המשעשעות, המוסיקה המלהיבה ועל מה
נלבש בפעם הבאה שנגיע לשם (היא-מחוך וגרביונים, ואני-גם). בתום
שעתיים וחצי של שיחה מהנה בין חברים הוחלט לסיים, ולהגיד שלום.
רק אחר כך הבנתי שראיון אישי אמור לקחת רבע שעה.
כעבור שבועיים קיבלתי צו זימון מהצבא הנחמד שלנו, והפעם
הוזמנתי לפגישה אישית עם קב"ן. כמובן שמיד חשכו עיניי, וגם
אימא ואבא החלו לדאוג, שכן יש להם בן בריא בנפשו ואינם יודעים
מדוע הוזמן לראות איש מפחיד זה. בתאריך המיועד התייצבתי במיטב
מחלפותיי שוב בבקו"מ, הפעם לצורך פגישה עם הקב"ן. על ספסל
הנאשמים ישבתי בין הפריק באיפור שחור ומכנסי עור לבין הילד
ששוקל יתר על המידה. הם באו לנסות להשתחרר מצה"ל, אני ניסיתי
להוכיח את חפותי.
מר קב"ן היה מאוד נחמד, דומה קצת לקריקטורה, ושאל את כל השאלות
הלא מקוריות שנשאלתי כבר בשאלונים האישיים וגם אצל מיטל
המראיינת. הפעם שמרתי על פרופיל שפוי, עניתי באי דיוקים
משמעותיים (אני הומו? מה פתאום! אני רק התנסיתי בזה פעם או
פעמיים, מתוך סקרנות בלבד), ובסיום הפגישה הוא פצח בנאום של
"אני חושב שאתה בחור יציב ורציני, תוכל להגיע לכל מה שתרצה,
שיהיה לך בהצלחה בחיים הצבאיים, אני בטוח שתגיע רחוק". כנראה
שביום עמוס מועמדים לפרופיל 21, אני נראיתי להם מאוד שפוי.
טעות שלהם.
אגב, נקודה אחרונה שרציתי להעלות בפניכם זה שעליכם להיזהר
בהתנהגות הכללית שלכם. מידע פנימי שהודלף לאוזניי (קשרים
בחלונות הגבוהים) הייתה ההערכה שנתנו לגביי מיטל החביבה והקב"ן
המשעשע. בדף ההערכה נכתב עליי שאני חרוץ, מעוניין לתרום,
שאפתן, חברותי, עובד טוב לבד ויהיר. יהיר? אני? אז סיפרתי להם
כמה שאני מוכשר, כמה שההישגים שלי מרשימים אפילו לעומת אנשי
קריירה בני ארבעים, כמה שאני מחונן ואהוב על הבריות. זה הופך
אותי ליהיר? לא נראה לי. והפרחים לצה"ל.


היצירה התפרסמה בגליון פברואר של עיתון "הקשת"