ההורים שלי הם האנשים הכי בעולם. וכשאני אומר שהם הכי בעולם,
זה לא בגלל שאני אוהב אותם כל כך, אלא בגלל שזה פשוט עובדה.
בכל תחום בעולם ההורים שלי הם הכי משהו. על ההורים שלי אי אפשר
להגיד 'בערך', 'כמעט' 'אולי'. הכל תמיד הכי. לדוגמא, יש לי חבר
שההורים שלו די קפדנים, ואבא שלו מגיע לאסוף אותו תמיד עם
הצלצול. אבל אבא שלי, הוא הכי קפדן, והוא תמיד מכון את הטוסטר
שיקפוץ יחד עם הקומקום. כי אין מה להתחרות עם ההורים שלי. הם
חייבים להיות הכי.
ולהגיד את האמת, קשה להאמין עד איזה רמות זה מגיע. זה נשמע
כאילו כל מה שבשליטת ההורים שלי הוא קיצוני ומוגזם. מה פתאום?
הרבה מעבר לזה. לפעמים נראה לי שההורים שלי מכופפים חוקי טבע
וכוחות עליונים רק כדי שיתאימו לתוכניות הקפדניות והמטורפות
שלהם. אין שום הסבר אחר לעובדה שאני ושלושת האחים שלי נולדנו
באותו תאריך באותה שעה, בהפרשים של שלוש שנים בדיוק (תוך
התחשבות בשנים מעוברות וליקויי חמה). איך אפשר אחרת להסביר את
העובדה שמספר הטלפון, המכונית ומספר החשבון בחברת חשמל הוא
אותו מספר שהוא מספר הזהות של אבא שלי?
ואם שואלים את ההורים שלי, הם לא מספקים תשובות. שום 'צירוף
מקרים' או 'גורל' או 'אלוהים' אלא 'שביעות רצון' כי העניינים,
כרגיל, מסתדרים בדיוק לפי הרצון של ההורים שלי עד לפרטי פרטים.
הרבה פעמים התווכחתי עם עצמי האם העולם מתאים את עצמו לרצונות
של ההורים שלי, או שההורים שלי באופטימיות המוגזמת שלהם
מתאימים את הסטנדרטים של האושר שלהם למציאות הקיימת. עד היום
אני לא יודע מה האמת, אבל היום אני רוצה לספר על הפעם היחידה
שהעמדתי את העולם למבחן ועמדתי מנגד רצון ההורים שלי, למרות
שאף אחד לא הבין למה אני עומד בדרכו של העולם.

שבוע לפני יומולדת שמונה שלי, קיבלו כל תלמידי הכתה שלי הזמנות
למסיבת היומולדת שלי. כך קיבלו גם כל תלמידי הכתות של אחי
ואחיותיי. הבית חולק לארבעה חלקים ולכל אחד מאתנו הוקדש אגף
שלם ופרטי בבית כדי לנהל את מסיבת היומולדת כאוות רצון הורינו.
לא היה ילד בכתה שלא חכה ליומולדת שלי. אחרי שלוש שנים בבית
ספר כולם כבר ידעו שמסיבת יומולדת בבית שלי זה טוב יותר מטיול
שנתי. ההורים שלי היו הכי עשירים, הכי מטורפים והכי משקיענים
כך שלא הייתה לאנשים ברירה אלא להנות ממסיבות היומולדת שלי.
כולם בכיתה נורא קינאו בי על זה ותמיד ניסו להביא לי מתנות
גדולות כדי שאני אזמין אותם לבוא שוב ולשחק בבית המצועצע של
ההורים שלי.
אבל אותי, שבאותו גיל עברתי תהליך של גיבוש דעה על העולם, זה
עיצבן. לא יודע מה כל כך עיצבן אותי או הפריע לי,  ואף אחד
בעולם לא ידע למה זה יכול בכלל לעצבן אותי. אבל עובדה היא, שכל
השבוע שלפני המסיבה ניסיתי למצוא סיבה לדחות את המסיבה. עכשיו
כשאני חושב על זה, הייתי ילד תככן, וגם קצת ערמומי, ותכננתי
הכל בקפידה.
יום ראשון, ארבעה ימים לפני המסיבה ישבתי עם אבא לסגור את
האטרקציות של המסיבה.  אבא ידע הכי טוב איך עושים דברים כאלו
עוד לפני שנולדנו, והייתה לו תוכנית מסודרת אותה עדכן כל הזמן
שהייתה מחולקת לרמות גיל, מסגרת תקציבית, מספר משתתפים ואזור
גיאוגרפי. הוא הכין לי רשימות אפשריות של מתקנים שיהיו במסיבה.
בהתחלה היה לי קשה להתרכז בגלל המחשבה שיבנו לי רכבת הרים
בחצר,  אבל הייתי ילד עקשן ודבקתי בתוכניתי לסכל את רצונות
הוריי וסירבתי לכל הצעותיו. הוא לא שאל למה, לא התווכח, ומפעם
לפעם היה נראה לי שמשהו בו נורא מרוצה מזה שאני לא מרוצה מכלום
וזה הרגיז אותי.
בחמישה לארבע הצצתי לשעון וגיליתי שכבר חמישים וחמש דקות אני
עומד בעינוי העצמי הזה ודוחה את כל הרעיונות של אבא שלי. עוד
חמש דקות יהיה תורה של אחותי ולי עוד אין שום דבר למסיבה. לא
נכנעתי. משכתי עוד ארבע דקות וקיוויתי לראות אותו מזיע, מתפתל,
נלחץ, מתעקש. אפילו הספיק לי לראות אותו מופתע. אבל לא. בדקה
לארבע הוא אמר שיש לו עוד תוכניות מגירה ושאני אבוא מחר באותה
שעה. הסתכלתי על אחותי הקטנה שעמדה בדלת במבט מסכן, והיא רק
משכה בכתפיים, חייכה ורצה אל אבא להגיד לו מה היא רוצה למסיבה
שלה. נכשלתי בניסיון הראשון שלי אבל זה רק חישל אותי להמשיך
לנסות.
ביום שני, החלטתי לפנות לעבר אימא שלי, בתקווה שהיא החוליה
החלשה בעליונות האין סופית של ההורים שלי. ידעתי שאימא שלי
הכינה ושלחה את ההזמנות למסיבה. "אימא" אמרתי לה, "אתם שלחתם
הזמנות לכל הכתה שלי, אבל לא את כולם אני אוהב" אמרתי את זה
בקול מתבכיין והתכוננתי להתחיל לבכות בהיסטריה, כמו שראיתי
שילדים אחרים עושים אבל לי אף פעם לא הייתה סיבה.
אימא שמה לב אבל לא נלחצה, ובשלווה אימהית שאלה אותי "מי
למשל?" עמדתי מולה ממצמץ, וגיליתי שאני לא כל כך מתוחכם כמו
שחשבתי. נאלצתי לאלתר.
"בני" אמרתי וחזרת לפוזה של בכי.
"אימא של בני, " היא קטעה את בכיי, "התקשרה היום  ואמרה שהוא
לא יגיע כי הם טסים לחו"ל". שוב נאלמתי.
"אז דני." ושוב כשרציתי לחזור לבכות אימא קטעה אותי.
"לדני לא שלחתי הזמנה מראש בגלל שאני יודעת שאין לו איך
להגיע". התחלתי לזרוק שמות מהכיתה, ואיך שהוא שם אחרי שם היא
הצליחה לתרץ שהם לא יבואו. אחד ברופא שיניים, שני בתל אביב, את
זאת אימא לא אוהבת והשנייה נוסעת לאזכרה של סבא שלה. המשכתי
לעמוד המום והרגשתי חסר אונים, עד שמצאתי פרצה בתוכנית של אימא
שלי.
"אימא," שאלתי ומשכתי באף. "אם כל אלו לא יגיעו, מי יהיה
במסיבה?" לא ידעתי מה היא הולכת להגיד, אבל היה לי בכי אחד
בכוננות לכל שם שלא יבוא. אבל איך שהוא היא הצליחה לאסוף שמות
של אנשים שלא סתם היו בכתה שלי, אלא אנשים שאני אוהב. ולא סתם
אוהב, אלא ממש אוהב. ולא סתם ממש אוהב, אלא היא אספה את האנשים
שאני הכי אוהב בעולם, ולא יכולתי להגיד לה לא. לפני כל שם
הכנתי את הבכי בקצה האף אבל הוא לא יצא. בסוף היא אמרה 'שירי'
ואז התפרצתי במלוא הבכי של שלושים וכמה שמות.
"אבל אני לא אוהב את שירי... ",  ומיד אימא דאגה לתקן.
"אימא של שירי היא שקרנית כפייתית, היא לא תבוא למרות שאימא
שלה אמרה שכן." הבטתי בה בעיניים דומעות וכל הלחיים שלי היו
אדומות. היא חייכה וחיבקה אותי ויצאו לי עוד דמעות אבל כל הכעס
שלי נעלם. "טוב, " היא אמרה, "כבר שלוש. אבא מחכה לך." הלכתי
אל אבא וסירבתי לו שוב שעה שלמה אבל ידעתי כבר שלא אנצח
בטריקים כאלו, כי זה היה נראה לאבא שלי הכי טבעי בעולם שלא
ארצה למלא את החצר בשלג ולערוך תחרויות אופנועי שלג.
ביום שלישי החלטתי לפתוח באופנסיבה מאסיבית. מיד בבוקר הכרזתי
שאני חולה, לא מרגיש טוב ועל כן לא מסוגל ללכת לבית ספר, להכין
שיעורים ולהשתתף במסיבות. אימא ואבא שלי, שניהם, הודיעו שממילא
לקחו במקרה יום חופש היום ושהם ישמחו לטפל בי. בשעות הראשונות
של הבוקר חשבתי שהנה אני מנצח, אבל עד השעה שלוש בצהרים ידעתי
שלא אוכל להחזיק מעמד עוד עשרים וארבע שעות של הטיפול המסור של
ההורים שלי.
תה, מדחום ומטלית לחה הם בוודאי המרכיבים של הטיפול
קונבנציונאלי. אבל ההורים שלי לקחו את זה קשה, והחליטו שאפילו
שפעת קלה מחייבת מעבר לחדר החירום של הבית, שם הפכו לי את
הבטן, ניקו לי את המעיים ושרו לי שירי עם מסורתיים בשני קולות
וקסילופון. בשלוש זכיתי למנוחה כדי שאוכל לשבת עם אבא שלי לשעה
של סירוב שהפכה קשה מיום ליום ובוודאי קשה מאוד לאור העובדה
שמחר המסיבה. אבל לא נשברתי ודבקתי בסירובי. אבל כשחזרתי לחדר
החירום הודעתי להם חגיגית שאני מרגיש יותר טוב והחוקן לא יהיה
הכרחי. אימא שלי חייכה, וסידרה את המזרקים חזרה במגירות.
כשהלכתי לישון, הייתי על סף ייאוש. אין לי שום סיכוי להתמודד
עם ההורים שלי. חבל לי על הזמן, הם פשוט תמיד יצליחו לעשות את
הכל הכי טוב ומדהים שאפשר ואני בחיים לא אצליח לסכל את
התוכניות. נרדמתי בתנוחת ייאוש אופיינית לילד בן שמונה שלא
נפרד מהרגלי הינקות של מציצת אצבע.
בבוקר היה מצבי אחר. מצאתי דרך איך לדחות את המסיבה ולהעניש את
ההורים שלי. הרעיון היה כל כך פשוט שהוא היה גאוני. לא הבנתי
איך לא חשבתי עליו קודם. קמתי במצב רוח מצוין ורצתי לבית ספר
לתכנן את ביצוע הדבר בקפדנות. אם בעבר נכשלתי בגלל שהיו פגמים
בתכנון - זה לא יקרה שוב. בשלושת השעות הראשונות ישבתי וערכת
רשימות, תרשימי זרימה והערכות מצב בשביל המבצע הכי פשוט בעולם.
השקעתי בזה את כל היכולת האנליטית והביצועית שירשתי מההורים
הגאונים שלי וקיוויתי שהפעם אני אנצח אותם פשוט בגלל שאני לא
אתמודד מולם.
בשאר השעות שנותרו לי בבית ספר עמלתי כדי לבצע את הרעיון שלי.
בשיעורים כתבתי מכתבים ופוסטרים, ובהפסקות דיברתי עם אנשים
ועשיתי שיחות טלפון. תליתי את הפוסטרים בכיתה ובמסדרונות ועד
שתיים בצהרים סיימתי הכל. הייתי גא בעצמי. על הרעיון, על
התחכום, על הארגון והביצוע המהירים, ובעיקר - על זה שלא נדרש
ממני לשקר או לזייף כמו ברעיונות הקודמים שלי. צעדתי הביתה מלא
גיל וגאווה ובלב התנגן לי שיר של אריק איינשטיין.  היה לי כל
כך כיף שהלכתי בדרך ארוכה רק כדי לא להגיע הביתה ולגלות, שאיך
שהוא שוב הכל השתבש. אבל הפעם שום דבר לא יכול להשתבש, אני
פשוט עשיתי הכל טוב מדי, הכי טוב.
הגעתי הביתה בדקה לשלוש והתייצבתי לשיחת הסירוב עם אבא. אבא
חייך ואמר שהוא שם לב שהשנה אני לא כל כך מתלהב משום דבר.
התאפקתי שלא לדבר. הוא המשיך ואמר שהוא שמח שהתעקשתי לא להתפשר
כי ככה  הוא רק מביא לי דברים יותר טובים. עמדתי להתפוצץ.
"ולכן," הוא אמר, "היום הכנו לך את המסיבה הכי טובה שאתה יכול
לחלום עליה." כבר לא יכולתי יותר.
"לא תהיה שום מסיבה היום!" צעקתי, "לא תהיה  מסיבה היום ולא
מחר ואין שום דבר שאתה יכול לעשות, בגלל שאני כבר התקשרתי
והודעתי לכולם שאין שום מסיבה והכל מבוטל!"
נהיה פתאום שקט. הסתכלתי על אבא שלי ובחנתי טוב מאוד את הפנים
שלו. לאבא שלי יש תואר בכלכלה, תואר במחשבים, תואר בפילוסופיה
ודוקטורט בפיזיקה גרעינית אבל יכולתי להישבע שבאותו רגע קצר
שנמשך בין שתיים וחצי לשלוש ורבע שניות הייתה על פניו הבעה של
בלבול וחוסר הבנה. זה היה רגע שלא אשכח לעולם - רגע הניצחון
שלי, רגע הגאווה וההצלחה הגדול ביותר שנחווה על ידי ילד בן
שמונה בהיסטוריה. יותר מאשר הרגע של מוצרט, כשגמר לכתוב את
הסימפוניה הראשונה שלו, יותר מאשר נפוליאון, כשניצח את משחק
השחמט הראשון שלו, אפילו יותר מאשר הרגע שקרל לואיס ניצח בפעם
הראשונה בתופסת בשכונה. זה היה הרגע הגדול מכולם.
אבל מיד לאחר הרגע הזה, נמחקה הבעת הבלבול המוזרה של אבא שלי
וחיוך קטן ואופייני נמתח על פניו.
"ולכן, " הוא המשיך כאילו לא הפרעתי לו בכלל "ארגנו לך מסיבת
הפתעה." הוא סיים בקול שקט וכל הילדים בכתה ירדו בסנפלינג מהגג
עם האמהות שלהם. מאוחר יותר במסיבה נחת ואן דאם עם מצנח רחיפה
ונתן לי מתנה חרב זוהרת  כזאת, כמו במלחמת הכוכבים. כל האנשים
שאני הכי אוהב בעולם באו וזאת הייתה מסיבת היומולדת הכי טובה
שהייתה לי אי פעם.
ההורים שלי שוב נצחו, אבל אותו רגע של ניצחון קטן הוא ההצלחה
הכי גדולה שלי עד היום, ושום חוק טבע לא ישבור לי את זה.