אני לא זוכרת הרבה ממנו. אבל מה שאני כן זוכרת זה את הריח שלו,
שלא היה ריח רע כזה של זקנים, אלא ריח טוב כזה של משהו ישן,
כמו ריח של ספרים, או חנות עתיקות כזו שמוצאים בה דברים יפים.
בתור ילדה קטנה הוא היה נראה לי גדול, אני חושבת על זה שאם הוא
היה חי היום הוא בטח היה נראה לידי קטן כזה, כפוף. אבל אז הוא
היה נראה לי גדול, וחזק.
כל שבת הייתי הולכת אליו עם אבא. הוא ואשתו חיו בחדרים נפרדים
הרבה שנים, היא הייתה חולה והייתה צועקת לפעמים. אני לא זוכרת
הרבה מהתקופה שהיא הייתה צלולה, אבל אני יודעת שהיא הייתה אישה
יפיפייה, ואומרים לי שאני דומה לה.
הוא היה מושיב אותי על הברכיים שלו ומלמד אותי רומנית, תמיד
אותו משפט, על איך אני והוא נטוס במטוס ונטייל בכל העולם ואחר
כך נחזור הביתה. אני, בתמימות של ילדה בת 8, קלטתי מהר את
המילים והשפה. אם תשאלו אותי היום - אני לא זוכרת כלום, אף
מילה. כאילו שהכל נמחק מהראש ברגע שהוא כבר לא היה יותר.
אני זוכרת שהוא היה אומר לי שאני הדבר הכי חשוב לו בעולם, הוא
היה גאה בי בכל דבר שאי פעם עשיתי, ואני עשיתי הכל כדי לרצות
אותו, חיכיתי לסופי שבוע כדי לראות אותו, לבלות אתו את כל
השבת. באותה תקופה נמאס לו מהחיים. הוא בדיוק עשה ניתוח מעקפים
ולא היה לו טוב יותר. אני חושבת שאז לא ידעתי עד כמה הוא חלש
נפשית, הוא החליט שאין לו בשביל מה לחיות, כנראה שאפילו לא
אנחנו. האהבה הכי גדולה שלו.
הוא החליט שנמאס לו.
אחרי שהוא ביקש מאבא שלי שיביא לו אקדח, ואבא, המום, אמר לו
שיפסיק לדבר שטויות, הוא חשב על דרך אחרת.

באותה שבת, לא רציתי לבוא עם אבא שלי אליו, אני עד היום לא
יודעת למה. כאילו כוח נסתר מנע ממני ללכת אליו.
אותה שיחת טלפון שאני אף פעם לא אשכח, אחרי שאבא מצא אותו.
הוא שם קץ לחייו בבית שלו.

אני יודעת שהוא לא התכוון לזה, אבל אני חושבת שזה המעשה הכי
אגואיסטי שאנשים יכולים לעשות, שהם חושבים רק על עצמם ולא על
הרגשות של אלו שהם משאירים מאחור.
אני לא יודעת עד היום למה הוא עשה את זה. אני לא יודעת אם אי
פעם אני אסלח לו על זה. שאלות קשות שעלו במוחי שאף פעם לא
מצאתי עליהם תשובות : מה, הוא לא רצה לראות אותי גדלה? מסיימת
בית ספר? לראות את אחי מתחתן?
כנראה שאת הסיבה הוא לקח אתו. ואולי פעם, אני אבין.