עמדתי בתחנת האוטובוס הישנה בשעה 8:01 חיכיתי לאוטובוס שיבוא
וייקח אותי מהחיים. 16 אוטובוסים חלפו על פניי, על כל אחד
פרסומת שונה ואף אחד מהם לא עצר לי- הם נסעו... רחוק לתוך
האופק.
על שלושת האוטובוסים הראשונים היו פרסומות ל"טיטולים", "גרבר"
ושאר מוצרי תינוקות שבכל פרסומת שלהם מוצג תינוק מסכן שלא יודע
מה רוצים מהחיים הקצרים שלו אבל מחייך לעדשה שמולו כי מאחורה
אימא עושה לו פרצופים מצחיקים כשבידה הצ'ק.
אחריהם הגיעו שלושה אוטובוסים עם פרסומות לצעצועים עליהם. בכל
פרסומת ילדים קטנים מחייכים כי אימא אמרה שאם הם לא יחייכו אז
היא לא תקנה להם צעצועים חדשים כמו בפרסומת.
על שלושת האוטובוסים שאחריהם היו פרסומות נדל"ן שונות שבכל אחת
ניסו ליצור תמונה של המשפחה המושלמת עם גינה גדולה, נדנדות,
אימא, אבא ושני ילדים- בן ובת בלונדינים עם עיניים כחולות,
כולם חייכנים ונהנים... לפחות הם נראו ככה מתוך העדשה.
עוד שלושה אוטובוסים נסעו אחריהם כשעליהם פרסומות ל hotlines
לנוער במצוקה. אותם הילדים שאימא דחפה לחייך כל הזמן היו
צריכים רק קצת הבנה, קצת הקשבה... עזרה... בבקשה? אבל אם הם
יתקשרו מתוך הבית זה יופיע בחשבון טלפון לא? אימא תשמע לא?
לא?
על שלושת הבאים היו פרסומות למתבגרים צעירים שיקנו כל דבר
שכביכול יסיר את הפצעונים, יעשה רושם טוב על החבר'ה ויגרום
לכולם להאמין שהכל טוב ויפה ובעצם בכלל לא ניסיתי להתאבד אתמול
בלילה.
האוטובוס ה-16 היה שחור עם חלונות ורודים. בתוכו ישבו כמה
בנות, כל אחת מבוגרת קצת יותר מהשנייה. הכי מבוגרת הייתה כבת
גילי אני חושבת. אני זוכרת את מבט העצב בעיניים שלהן. כאילו הן
ניסו להגיד שדברים השתנו והן לא יכלו לעשות שום דבר שישנה את
המצב. הרגשתי את חוסר האונים שלהן ולא ידעתי מה לומר. גם לא
יכלתי לומר כלום- הן חלפו בלי שהרגשתי אפילו. רציתי שהם יחזרו-
האוטובוסים, יעצרו לרגע אחד... לא ביקשתי הרבה! רק רגע אחד קטן
להגיד להם מה אפשר לשנות כדיי שבעתיד יראו דברים טוב יותר...
כדי שהכל יהיה בסדר. אבל עכשיו אני כבר לא יכולה לתקן. הכל
מקולקל ואני מחכה לאוטובוס מס' 17 שייקח אותי למקום אחר. טוב
יותר... אני מקווה.