שששיט,אני שונא את הפקקים האלה בבוקר,זה מוציא אותי
משלוותי.אני מגלה כתם של זיפים ארוכים שנשאר לי מהגילוח של
הבוקר.
רדיו אין לי במכונית הזו, ה-'מיצו' של אבא. תמורת התענוג הזה
אני משמש נהג של הזקנים שלי. בערב הם מרימים אליי טלפון ותוך
חצי שעה אני כבר נמצא בביתם, מתווכח איך מגיעים לכתובת דירת
חבריהם בדרך הכי קצרה. האמא הפולנייה שלי מחוייכת לה, מאושרת
על הזדמנות נוספת לחנוק את הבן שלה מאהבה. היא מציעה לי ארוחת
ערב ביתית ואני מסרב בטענה שבצהריים היא האכילה אותי בשביל
שבוע. אני מסיע אותם וחוזר לדירתי.שהחברים שלהם יחזירו אותם
הביתה.
הזקן שלי בטח נורא ישמח לראות אותי, הוא אף פעם לא הפגין אהבת
יתר. עד היום הוא לא מבין במה אני עוסק. הוא חושב שאני מצייר
ציורים אינפנטילים.
אני מציץ שוב במראה וקולט את הנהגת שמאחורי, היא מתקנת את
השפתון הבוהק שלה וזה עושה בי משהו, זה מחזיר אותי לאתמול
בלילה. זיו, שהכלב שלה תמיד הורס לי את השבילים בחצר קפצה אליי
בשעה מאוחרת.כרגיל בירה אחת מרחה את כל אישיותה ומאוויה על
קירות החדר שלי, משתפכת. "אני רוצה לשכב איתך", שוב היא מנסה,
ואני מרגיש איך אני מתחמם ואיך הייתי רוצה להרגיש מישהי צמודה
אליי חזק חזק. "אתה מאוהב עוד בזאת שבאה אלייך בשבת? לא יצאתם
מהדירה יומיים,ראיתי איזה חיוך נמרח לך על הפרצוף ביום ראשון.
אתה מאוהב בה,אה?" אני נושם עמוק ומרגיש את הריח של האישה שלא
יוצאת לי מהראש. אני מחייך, הלוואי שלא היתה בורחת לי. תפסיקי
לפחד חמודה, מותר לך, אבל אני אוריד לך את הפחד. את מפסידה
אותי.

זיו עשתה מבט של מבינה לאיזה מרחק היא לקחה אותי עכשיו ואני
שוב מחייך, "לא עכשיו זיו,אני לא מזדיין עם שכנות" אני מצחקק
"מבטיח לבוא אלייך כשאעבור דירה." לא שאני חושב עכשיו לעבור
דירה, אבל מאז שהגיעו הצעצועים האלקטרוניים שלי מניו-יורק נהיה
לי צפוף כאן. אם היא לא היתה מפחדת הייתי מציע לה לגור ביחד.
אני נדהם אפילו מעצמי.מציץ בראי וקולט פנים של אדם מוטרד, למה
שלא יאמין המוטרד הזה שיהיה לו יום נהדר ושהשמש תזרח עליו.
במשרד איפה שאני עובד לא רואים ת'שמש. "תחייך בן-אדם", אני
אומר. תחייך.אני אוהב אותך אל תשכח. מישהו מצפצף לי מאחור.
שכחתי לעבור בירוק. הכביש עדיין פקוק, כמה רכבים לפניי חוסמים
את הצומת ונעים קדימה באיטיות.

החלון שלי פתוח, ואני שומע רדיו מהמכונית שמשמאלי. צלצול
פלאפון.זה ה'מנגו',המכשיר שישיג אותך אפילו לפנייך. "הלו,בוקר
טוב" אני מנענע ראשי ימינה ושמאלה, חיוך רחב מתפשט לו על פניי,
אמא כמובן, רצתה לשמוע את קולי וניתקה "שיהיה לך יום נהדר
אמא.ושתזרח עלייך השמש".
אני קולט אותי במראה וברק מסנוור פוגע בעיניי. אני יושב לי
בדירת הסטודנטים הניו-יורקית, מתגעגע הביתה לאמא שאני מפחד לא
לראות שוב, הם נורא מבוגרים הזקנים שלי, כל פעם שאני קופץ
לביקור בארץ, אני חושב שזו יכולה להיות הפעם האחרונה שאני רואה
אותם. אני רעב ואני מאחר כרגיל לעבודה. אני לא בטוח איפה אני
חי. בא לי לעוף מכאן חזרה לקדרות הניו-יורקית, לאוויר המלוכלך,
לרעש האחר ואם לסבול אז שם. מחשבות של הרס עצמי משתלטות לי על
המוח ואני מדמיין תולעים קטנים נוגסים לי בתאי העצב ועושים
קצרים וניצוצות כמו רכבת שחורקת על הפסים. אני עלול להתפוצץ
מתוך פחד,אני מתעשת.
"איפה אני?" אני שואל את עצמי וקולט שאני חי על איזה ענן רחוק
מכאן ובינתיים אני תקוע בפקק,עוד מעט אני אשב במשרד של שירז,
והיא תמשיך לספר לי את הסיפורים הלא נגמרים שלה ואני אשחק
במחשב ואף אחד לא יתעניין ויתקשר אליי חוץ מהפולנייה שלי, ואני
אחפש השראה במשרד הפירסום הקודר הזה ואולי אני אמצא סיסמא חדשה
לתדמית של חולון. הם לא אהבו את "חולון לתמיד" ,שירז אומרת
"תעבוד על היצירתיות שלך. מצדי תספור כבשים כל הלילה, רק תמצא
משהו". אבל אני מה'כפת לי מחולון ומהתדמית שלה,אני רק רוצה
לשחק במחשב, לחזור הביתה ומצידי אני מסכים להחזיר את ה-'מיצו'
לאבא שלי ואני אסע לי באוטובוס כל יום ואני אהיה מאושר והוא לא
יתקשר אליי כל שעתיים וימציא לי עוד שם של רחוב תל אביבי שעוד
לא הגעתי אליו.
וההיא? כבר עבר יום והיא עדיין לא טילפנה.אני אספיק להגיע לירח
ולחזור עד שהיא תתפוס אומץ ותגיד לי "כן". אני באמת אוהב אותה.