מאז שאני זוכר את עצמי, עוד כילד קטן, מונחה על ידי הוריי, תלך
לשם או תלך לכאן, תאכל את זה או שב ותעשה את שיעורי הבית שלך,
תלבש את הבגדים האלה, תנשק את הדודה שלך, תעשה שלום, תלך
לשירותים, תחזור בתשע, אתה לא יוצא מהבית, כל עוד אתה חי בבית
הזה אתה תעשה מה שנאמר לך, אל תשב מול הטלוויזיה כל היום, אתה
חייב לעזור לאמא שלך, אתה לא יודע להחליט, תלך לישון, תצחצח
שיניים, תתקלח, אל תצא יחף מהבית, אל תאכל ציפורניים, אל
תסתובב עם ההוא, זה לא טוב בשבילך, תכסח את הדשא, תאכיל את
הכלב, תזרוק את הזבל, תפתח את הממטרות, תלבש סודר, אל תרוץ,
תעצור, אל תבכה, אל תעשה רעש, תישן צהרים, נו תדבר כבר, אל
תענה לי בכלל, אתה ילד רע, אתה לא עושה שום דבר עם עצמך, אתה
לא יודע להחליט, זה לא מצחיק, אסור לעשן, אתה ישן יותר מידי,
אתה שמן, אתה לא עושה ספורט, אל תאכל רק סנדוויצים, אתה יודע
רק לבכות, שום דבר לא יצא ממך, אתה לא יודע להחליט, שלא תעיז
לקלל, אל תיגע, אתה תשבור את זה, הרסת את האוטו, אתה לא יודע
להחליט, אתה עוד כאן ?, תעוף מפה, אתה לא יודע להחליט, אתה לא
יודע להחליט, אתה לא יודע להחליט !!!!!!!!!!!!!
.......אז החלטתי לברוח, החלטתי להיפגע, החלטתי לכעוס, החלטתי
להאשים, החלטתי להעלם, החלטתי להיות מושפל, החלטתי לפגוע,
החלטתי להרוס, החלטתי לבלוע, החלטתי פשוט לשתוק..........
אחרי כמה שנים, החלטתי שלא בא לי התקף לב בגיל 36.
אז התאמנתי קצת במהלך השנים, תרגלתי המון כאבי ראש, כדורים לא
עזרו בכלל, נתפס לי העורף כל שני וחמישי, שלא נדבר על כאבי גב
תחתון נוראיים המקרינים כלפי מטה, הראש שלי עבד שעות נוספות על
ריק בלולאות מביוס,
והתעצבנתי על כל דבר שקיים סביבי.
מעניין שרק בגיל 21 קיבלתי את העצה הטובה הראשונה והיא לא באה
מכוון ההורים שלי בכלל.
העצה הזו הדגימה לי את הפשטות והתחכום שבתבניות מחשבה.
היא נתנה לי להבין את הגישה של אבא ואמא שלי כלפי במהלך ילדותי
והסבירה לי כיצד צברתי את כל הכעסים המופנמות וחוסר שמחת החיים
שבי.
היא נתנה לי להבין את החברה שהייתה סביבי בבית הספר, את חוסר
הביטחון העצמי, את הפגיעות והמסכנות שהבאתי עליי ומעל לכל, את
שריון הקשקשים העבה והכבד שתפרתי לי.
העצה הזו תקפה כל הזמן בחיי ומתוכה ניתן להבין ולשנות את כל
הדברים שאנו לא צריכים.
והעצה הפשוטה היא: "אל תיקחו פנימה שום דבר שאתם לא רוצים
לקחת"
לדוגמא: אם הבוס בעבודה ניגש אליכם ומתחיל לצרוח עליכם, ממטיר
את כל מטלות היום בשאגה, עם הגישה הזו שמביאה חשק אדיר להכניס
לו אגרוף,
פשוט סננו את הגישה תנפו את הטון, פתחו את האוזניים
והקשיבו אל המסר החבוי כל כך טוב בפצצה המתקתקת. ואז לקינוח
ונטרול הכעסים שאולי הסתננו להם אל תוך תוכנו, סקרנו את עצמכם
בשאלה הבאה:
מאיפה זה בא לו ???
ישנן שתי סוגי החלטות שחלות עלינו במהלך חיינו
החלטות שאנחנו מחליטים עבורנו
החלטות שהחליטו עבורנו
מכאן יוצא, בתוספת נדבך נוסף, "החלטות שאנו מקבלים על עצמנו
מקבלות תוקף משנה מבחינה אנרגטית" , ז"א, עצם קבלת החלטה על
עצמנו, כמו: "לא אקח פנימה שום דבר שאני לא רוצה לקחת"
מתחולל בתוכנו שינוי בתרשים הזרימה המנטלי וצומחים להם עוד כמה
ענפים על העץ, "בנאדם כמו עץ שתול על פלגי מים", טוב, בנאדם
כמו עץ, - אפשר לחיות עם זה, אבל, שתול על פלגי מים ?
ככל שתופס אני את המציאות, אנו חיים על האדמה ואם כבר עץ, אז
עם רגליים כשורשים בקרקע.
היסוד מים מייצג את הרגש ומי מאתנו לא נתקע בלולאות אינסופיות
כאשר ניסה לקבל על עצמו החלטה בזמן סערת רגשות. לכן, "בנאדם
כמו עץ שקוע במים" עומד במקום ונרקב.
טוב, אני מכיר כמה אנשים בעולם שמודעים לזה שהם תקועים במקום
כבר מזה זמן מה ועדיין לא הגיעו להחלטה שתיקח אותם צעד נוסף
קדימה בחייהם והם עדיין מחפשים את הסימן הגדול שיבוא אליהם,
לפתע פתאום, בדמות נס או פייה טובה, הם יודעים שהם תקועים ואם
תשאל אותם, גם יגידו שהם תקועים ובכל זאת לא יחליטו.
למה אנשים לא יודעים לקבל על עצמם החלטות ?
שאלה זו מובילה אותי למושג 'חיצוי', או עקרון השניים.
לדוגמא: זכר ונקבה, יום ולילה, למעלה ולמטה, ימין ושמאל, שניצל
בפיתה או פיצה עם זיתים ?
עקרון השניים אומר בפשטות: הפכים.
ופשוט עוד יותר: הפכים לכאורה.
והכי פשוט: מטוטלת.
...חי לו אדם אחד חיי הוללות, בערב תמיד אפשר למצוא אותו
בפאבים, חובב דיסקוטקים מושבע, רודף שמלות מהוקצע, לא רואה אף
אחד ממטר ובקיצור - אין לו אלוהים.
יום אחד מתעורר לו אותו אדם בתחושת ריקנות מוחלטת, הופך בה
והופך בה, הולך ברחוב שמוט ראש כבד ממחשבות ונעצר באופן פתאומי
בפתחו של שער ברזל . מרים את ראשו ולנגד עיניו אברך חייכן.
מזמינו פנימה ופותח לו צוהר אל עולם מאוד מיוחד ומסקרן, עולם
ממלא ומספק, עולם של תוכן קיומי.
כעבור חודשיים והוא במלוא הדרו, בעזרת השם יתברך שמו לעד.
עוברים שנים מספר ואותו בחור נחמד מרגיש לפתע פתאום, געגועים
לחיו הקודמים והם גוברים ומתעצמים הולכים וגולשים וביום חמישי
בערב יש מסיבה פצצה חבל על הזמן...
מכירים שעון מטוטלת ?
המטוטלת נעה מקצה אחד היישר אל הקצה השני בלי חניות ביניים,
ממש כמו הבחור הנחמד שלנו.
בתוך כל אדם יש מטוטלת, למעשה כל אדם הוא מטוטלת, יש אדם
שהמטוטלת שלו נעה תנועות ארוכות. ואחר, תנועות קצרות ויש כאלה
שהמטוטלת שלהם מפסיקה לעבוד והם מחזירים ציוד.
לכל אדם עליות ומורדות. מקור הטלטלות הנו בקשר שבין העניינים
שבהגיון לבין העניינים שברגש וברוב המקרים אלה העניינים שאנו
מטילים על הרגש שהרגש אינו יודע להתמודד אתם וזאת מפני שהרגש
אינו הגיוני. יש כאלה שלא מודעים כלל לתנודות הקטנות שבתוכם.
אחרים מרגישים שהם בלונה פארק על גבי רכבת הרים מטורפת ואין
להם מושג ירוק למה.
לכאורה, נראה על פניו שאותו אדם מהסיפור הקודם, נע בין מציאות
חילונית למציאות דתית, בין למעלה ובין למטה, בין יום לבין
לילה.
הפכים לכאורה. אם תיקחו ציר X ומצד ימין תשימו לבן ומצד שני
תשימו שחור, הרי שבאמצע נקבל אפור. משמע ששחור ולבן הם אחד
מפני ששניהם יושבים על אותו ציר. האחד ביטוי לא מאוזן חיובי
והשני ביטוי לא מאוזן שלילי.
מילת המפתח היא למעשה איזון. המיקום שלנו ביחס לשתי קצוות
הסקאלה.
אם נעמוד על נקודת האפס בין השחור לבין הלבן, נוכל לראות גם את
השחור וגם את הלבן. עמדה זו נקראת גם 'עמדה אובייקטיבית'.
הרי אנחנו יודעים לייעץ לחברינו הכי טוב ולעצמנו לא, מפני שזו
לא הבעיה שלנו. מפני שאנו לא מעורבים רגשית, מפני שאנו לא
עומדים על השחור או הלבן, מפני שאנו עומדים על האפור.
לכן יש צורך בזיהוי עמדותינו בתוך עצמנו ביחס אלינו,
אח"כ נוכל לראות את התמונה בצורה ברורה יותר, אובייקטיבית
והוגנת.
"הפכים כזה כאילו..."
הכל הפוך, איך שלא תסתכלו על זה, פשוט הפוך.
אפילו הקלישאה הנדושה והמוכרת, "אם אתה אוהב מישהו, שחרר
אותו..."
מעידה על פעולה הפוכה הנוגדת לכאורה את המטרה.
הרי אם אני אוהב מישהי בטח ובטח אדאג להשאיר אותה קרוב אל לבי,
זמינה לרצוני וסגורה בבית!!
זה לא עובד !
לאורך זמן זה קורס !
דבר ראשון יש להיות מודע לקיום שידור וקליטה בין אנשים ברמה
האנרגטית.
משמעות הדבר היא שאם ארצה לקבל בחזרה אהבה, אצטרך לשדר אהבה
ולהרפות. למה להרפות? כדי לאפשר לצד השני לבוא לידי ביטוי.
במילים פשוטות יותר: תנו צ'אנס לצד השני להשחיל איזה מילה.
תנו לצד השני את המקום והרגע והאפשרות לבטא את עצמו בצורה
שתראה לו הכי טבעית שבעולם לעשות.
אז נגשים לעבודה...
בשעה טובה ומבורכת, הגיע הזמן לקבל על עצמנו החלטה קטנה.
נפרדתי מחברתי זה לא מזמן, פינקתי עצמי בייסורים אין קיץ,
ליקקתי את פצעיי הדואבים וריחמתי עליי שבעתיים. לאחר תקופה
קצרה - שנתיים...
הרגשתי מוכן ומזומן להוציא את הראש שלי מעט החוצה, להתאוורר,
נכון?
הערב הגיע ובשארית כוחותיי אספתי עצמי למקלחת בחושבי לאן אצא?
כל פאב או דיסקוטק נפסלו כמעט על הסף מחשש שאראה את האקסית שלי
כך סתם במקרה. אמרתי לעצמי כמה וכמה פעמים - עזוב שטויות,
הרגע, הריי מה הסיכוי שאראה אותה שם? והתקדמתי עוד צעד לעבר
המקלחת.
חזרתי שניים לאחור בעקבות מחשבה מאד מוחשית שהסיכוי הוא לא כל
כך קטן כמו שחשבתי! - כמה תרגילי נשימות קצרים ושוב מוצא
עצמי צועד מלא בטחון לעבר המקלחת... פותח המים וסוגר אותם שוב
- היא בטוח תהיה שם.
פותח סוגר. פותח סוגר. ואולי לא? - פותח. בטוח כן! - סוגר.
בסופו של דבר התקלחתי כמו בכל יום !!!
מעייף נכון? ללא ספק.
אפילו מצחיק, דבילי.
מעורר רחמים - תקוע משהו.
...על פלגי מים - יותר עדיף!
אומרים שהזמן מרפא כל דבר, ובאמת נרפאתי והסרט הלך חלף לו ואני
יוצא לבלות ממש כמו פעם.
על הדרך הבנתי כמה דברים לגבי עצמי. הבנתי שעל מנת שאוכל לראות
את המצב בצורה ברורה כדאי שאהיה כמה שיותר נייטרלי - באמצע.
חקרתי על עצמי, על הרגשות שלי, על מבנה הרגש בתוכי, על גוף
הרגש כגוף, תהיתי על פשר תפקידו של אותו רגש בתוכי ושאלתי למה
בעצם לראות את החיים דרך הרגש? למה להגיב דרכו? למה להסגר
ממנו? למה אני נאחז ברגש כילד שאיבד צעצוע? למה אני מנסה לאהוב
דרך הרגש? האם יש הבדל בין רגש לאהבה? איך זה שבדברים אחרים
אני מסוגל להרקיע שחקים ברמה המנטלית ובנושאים של הרגש הפצוע
אני תקוע? האם אני הרגש? האם הרגש זה אני? מה עושים אתו? מה
תפקיד הרגש בחיי? איך אוכל לרתום את הרגש לטובתי?
שאלות ושאלות והתשובות לא מאחרות לטפטף להן, בסבלנות וסלחנות
עצמית, בהבנה וקבלה, בניסוי ותהיה, בשיחה טובה ושחרור, נסגרים
להם המעגלים הפתוחים, מעגל אחד ועוד אחד, בסובלנות כי אין עוד
דרך, בלאחוז ולשחרר, לבכות ולנגב, לחייך ולהבין, לישר מבט
ולזקוף קומה, לומר תודה וברכה, לגדול ולהגדיל, להיות ולהיות -
להיות אני.
אין פתרון קסמים בחיים הקסומים,
כמו שאין פתרון קוסם יותר מהדרך הקצרה. |
