יום רביעי 6.3.2002

אתה מזהה אותי?!

היום המורה שלי לספרות אמר שסופרים המהללים והמשבחים את עצמם,
הופכים מהר מאוד לבלתי אמינים מבחינת הקורא, ואלה הכותבים על
כישלונותיהם בדרך כלל אמינים, מפני שבני אדם לא אוהבים לכתוב
על מה שעשו לא בסדר.
ואני אני אחת מהם... מאלה המהללים את עצמם אך מנסים להדחיק את
הכישלון. את ההרס. אני אחת מכם. מתהלכת ביניכם. ברחוב.
בקולנוע. בחנות. זאת אני. אני יכולה להיות החברה הכי טובה שלך,
אהובת לבך, אחותך הקטנה, הבת שלך... זאת אני. אתה מזהה אותי?
עם כל הייאוש הזה והכאב הזה שעוטף אותי? מה אתה חושב? שזה לא
הגיוני שזאת אני, נכון?! אבל זאת כן אני!! זאת אני בגלל שאתה
לא שם לב למה שקורה איתי. בגלל שהיית עסוק מכדי להבחין בהרס
העצמי שלי. בגלל שנתת לי לשאת לבד את כל האשמה והציפיות
הפרפקציוניסטיות. וכאשר נכשלתי לא באת ולא עודדת אותי ולא עזרת
לי לשאת את רגשות האשם. אבל אני לא מאשימה אותך. רק את עצמי.
רק  אני אחראית. אחראית על זה שלך רע ועל זה שלי רע ועל זה שרע
וכואב לכל אלה שאני אוהבת אבל מזמן שחכתי איך להראות להם את
זה.
ואני לבד בתוך הבעיות שלי, בתוך המעגל הזה. לא עושה דבר כדי
להתמודד איתן. מסרבת להבין את מה שאתם אומרים לי, מסרבת לראות
את הדאגה שלכם. כאילו מזלזלת בכם. ואתם, אהוביי, בטוחים שאני
עושה לכם דווקא, אבל אני לא. אני פשוט מדחיקה. פשוט מסרבת
לפתור. מסרבת לפרוץ את המעגל המוכר הזה, ובגלל זה, הבטוח. אז
כדי לא להתמודד אני מנסה להיות הפסיכולוגית של כולכם. אתם באים
עלי, שופכים את לבכם ומספרים על בעיותיכם ואני פותרת לכם את
הבעיות, מסבירה לכם מה קורה, נותנת עצות מעשיות וטובות ואתם
מרוצים וממשיכים לחיות את החיים שלכם, נפתרים מהבעיה שהציקה
ושוב מאושרים. ואני מאושרת באושר שלכם. אבל אין לי אושר משל
עצמי. האושר שלי, הפרטי, לא קיים. אז במקום להתמודד עם הבעיות
שלי אני רק מצרפת לעצמי מכרים עם בעיותיהם.
במקום לצמצם באנשים אני רק מוסיפה ומוסיפה, וכל אחד מהם עושה
לי רק יותר גרוע, גורם לי יותר ויותר להבין עד כמה שאני לבד
בעולם הזה. לבד. ואני מפחדת להיות לבד ובעצם הכי בודדה שאפשר
להיות. כל כך הרבה אנשים רוצים לתת לי מעצמם ואני לא מאפשרת
להם להתקרב אלי באמת. ואתם מסתכלים עלי ובטוחים שלי לא יכול
להיות רע, שלי אין בעיות, כי לי כביכול יש הכל. אבל אתם טועים.
אין לי דבר. אין לי אפילו את עצמי. כשאתם מסתכלים עלי אתם לא
רואים אותי באמת, כי הרי אני מפגינה כל כך הרבה שמחה, אושר,
אהבה, כל כך הרבה טוב אני מראה בפניכם. תמיד מחייכת. מחייכת את
החיוך המזויף הזה שבא להסתיר מה באמת אני מרגישה.
למה אף אחד מכם לא מבחין בזיוף? הרי עם תסתכלו בי באמת, עם
תנסו להתבונן בתוכי עמוק עמוק פנימה, לא תמצאו אף מקום של
אושר. לא משנה כמה תחפשו לא תצליחו למצוא אותו כי המקום הזה
פשוט לא קיים בתוכי. עם תנסו להיכנס לתוכי תטבעו בים הייאוש,
התסכול, הדמעות, הכאב ורגשות האשם שאני שוחה בו כל יום. לכן
אני לא נותנת לכם לראות אותי באמת. כי אני לא מאמינה בכם. לא
מאמינה שאתם חזקים מספיק. לא מאמינה שתצליחו להבין. איך תבינו
משהו שאני בעצמי לא מבינה? איך תבינו את הסיבות שיש ל"ילדה הכי
יפה בגן" להרוס את עצמה? אז אני ממשיכה עם ההצגה. עם החיוך
והאושר המזויפים האלה. ואני אשמה שהמצב כזה. אני אשמה. רק אני.
כי רק ביכולתי ורק בכוחותיי לשנות את המצב. להגיע לנקודה שבאמת
יהיה לי טוב.
אבל אני, אני בוחרת בדרך הקלה, המוכרת. הולכת ישר בדרך הסלולה,
שסללתי לעצמי, ונזהרת חלילה לא לסטות ממנה הצידה. הרי בצדדים
יש את הבלתי נודע והפחד הכי גדול שלי הוא:
הבלתי נודע.
לא מנסה ולא רוצה להציל את עצמי. טוב לי לטבוע. טוב לי שאין לי
דבר.
רק כואב לי עליכם, אהוביי, כואב לי שבהרס עצמי שלי אני הורסת
אתכם.
לכן לא נשאר לי עוד הרבה, יש דבר אחד שאוכל לעשות למענכם. אני
חייבת להציל אתכם ממני. על  כל מה שנתתם לי והקרבתם, אני אתן
לכם את החופש הזה. אשחרר אתכם מעצמי. לא אהיה יותר כי היותי
כאן לא מועילה לאף אחד- לא לכם ולא לי. אנסה את מזלי בעולם
אחר.
אני ילדה בלי שום דבר. ילדה שהובילה את חייה במסע נורא לשום
מקום.
סלחו לי.




מוקדש לכל אלה שעמדו לצידי ברגעים הכי קשים של חיי. לאלה
שעדיין איתי היום. אלה שנכנסו חזקים למלחמה ויצאו ממנה הרוסים
ושבורים. לכם, אלה שניסו לעזור לי במלחמה שלי נגד עצמי וניסו
להראות לי את הדרך אל האור. הדרך בלי האנורקסיה. אל תחשבו
שנכשלתם. הכישלון היחיד זאת אני כי לא ידעתי לנצל את אהבתכם
ותמיכתם. תודה על היותכם אתם- אהוביי.
תודה לך אחי היקר, דניס, בלעדייך אין לי חיים, אנא סלח לי על
הכל...