אימא שלי התאבדה, מה שלא היה כל כך צפוי.
המון אנשים הגיעו לשבעה עם זרים גדולים ואמרו איזו אישה נהדרת
היא הייתה, אני לא דיברתי לא רציתי שהם ידעו מה אני חושבת
עליה, לפחות לא עכשיו שהיא מאכל לתולעים.
שמעתי גם כמה ליחשושים שלא היו חלשים מספיק על איזו אנוכית היא
הייתה שעזבה אותנו, אני חושבת שזה  אחד מהדברים הכי מתחשבים
שעשתה בחיים.
חברה שלי הגיעה אחרי שרוב האורחים הלכו-ישר אחרי העוגיות.
היא לא אמרה כלום ופשוט ליטפה אותי עם האצבעות הארוכות והיפות
שלה, ואני שתקתי כי היה לי נעים.
איזה שעתיים אחר כך מצאתי את עצמי מקיאה את כל העוגות מהשבעה
הרגשתי כל כך חרא, בחילה שמגיעה מהתחת ועוברת לך עד הפה.
נרדמתי כאילו מישהו מת, וחלמתי עליה-על אימא שלי- היא לבשה
כותונת של בדוואים-לבנה כזו, וביקשה ממני לא לכעוס עליה ואמרה
שהיא אוהבת אותי.
התעוררתי והלכתי לשטוף פנים, לא שהתרגשתי מידי מהחלום הזה,
אימא שלי אף פעם לא אמרה שהיא אוהבת אותי או שהיא מצטערת
ושחושבים על זה אימא שלי אף פעם לא לבשה כותונת של בדוואים,
סתם חלום אחרי שבע עוגות שיש יבשות ומגעילות.
כל פעם שמישהו היה פולט לידי במקרה את המילה "אימא" הוא היה
מסמיק מרוב מבוכה, רציתי להגיד להם שאין לי ממש בעיה עם זה,
אבל כולם חשבו שאני סתם מדחיקה.
הייתי מהנהנת בשקט-" ....כן , מדחיקה בטח מדחיקה"
כי לא רציתי שיחשבו שאני יותר מידי מוזרה , בייחוד אחרי שהם
ראו שלא בכיתי בהלוויה.
ראיתי שמסתכלים עלי מוזר ובאמת שניסיתי לעמוד בחיי האבל ,
הייתי בוכה כל פעם שהיו מזכירים את המילה אימא- האמת שאלו היו
דמעות אושר או סתם משחק אבל בטוח שלא עצב
לבשתי שחור והסתגרתי בעצמי אפילו עוד יותר.
אנשים המשיכו להסתכל בי בביקורת כזו שידעתי שאני לא עושה
מספיק
בסוף תליתי את עצמי והשארתי פתק שזה בגלל אימא-שאני לא יכולה
יותר.
עכשיו הם בטוח חושבים שאני מצטערת.