אושיק ואני שכבנו זו לצד זו על הדיקט השבור שמעליו נח מזון
מעובש, שהיה אמור לשמש המיטה שלנו במשך ששת ימי הקורס. הסתכלנו
על התקרה הסדוקה ועל הקירות המצהיבים. מצחיק איך שמשנים נקודת
מבט אז הכל נראה אחרת- ככה, מתחת לתקרה, הרגשנו שאולי לא כל כך
נורא כאן, למרות הכל.
למרות שותפינו לחדר שהיו קלפטומנים ולקחו לעצמם כל מה שנקרה
בדרכם (גם אם היו צריכים לחטט בתיקים כדי "למצוא" אותם) וכל
האחרים כבר עזבו את החדר שלנו בגללם.
ולמרות נועם, אחד משותפינו לחדר, שהיה מסריח בצורה בלתי רגילה.
הריח שלו היה שילוב של מחזור חודשי יחד עם חיתול משומש. משהו
מטורף. והחלק המדהים הוא שהריח שלו נדבק בכל דבר שהוא נגע בו.
החדר הצחין.
סדינים וציפות לא היו לנו, כי הוא לקח אותם. הוא נהג להסתובב
עם הסדין עליו קשור בתור טוגה, ואת הציפות קשר על נעליו והתהלך
איתן בדשא הרטוב, אוסף עליהן את כל הג'יפה של הקיבוץ.
בשירותים ובמקלחת לא היה מנעול. פעם, בשוגג, פתחתי לו את הדלת
בשירותים בזמן שהוא הוציא מעצמו את ארוחת הצהריים שלו. הוא קרא
אליי איזו קריאת "ג'ו!" ואני, המומה מהמראות הזוועתים והריחות
גם יחד, מיד סגרתי את הדלת. אחר כך אושיק ואני הלכנו להסתובב
לאיזה שעה וחצי וכשחזרנו לחדר הוא עדיין היה בתוך השירותים.
אחרי המקרה הזה התחלתי להשתין אצל השכנים. פחדתי להיכנס לשם.
וכששכבנו על המיטה שם, פתאום הרחתי את אותו ריח מסריח שלו,
השילוב הנדיר של מחזור וחיתול משומש. בדקתי את החולצה שלי, אבל
לא זה היה מקור הריח. רחרחתי את אושיק, אבל גם היא לא היתה
האשמה. ניסיתי את השמיכה שלי- וגם לא. פתאום הרחתי את הכרית-
ונחנקתי.
"אושיק, תריחי את הכרית" אמרתי בין שיעול לשיעול. אושיק הריחה
את הכרית ומיד זרקה אותה מאיתנו בגועל. משום מה היא מצאה את
הסיטואציה הזאת מאוד מצחיקה, והצחוק המתגלגל שלה הדביק גם
אותי.
"כל כך מסריח כאן..." היא אמרה כשנרגעה קצת מהצחוק, במין יאוש
כזה, מקבלת את הדברים.
"אבל המקלחת הכי גרועה. זה פשוט מבחיל עם כל הג'וקים... אני
שונאת להתקלח כאן." התלוננתי לאושיק. זה כיף להתלונן אליה,
אושיק תמיד מוצאת פתרונות טובים.
"את רוצה שאני אתקלח איתך?" היא שאלה בהתחשבות. ידעתי שאפשר
לסמוך על אושיק.לא הייתי צריכה אפילו לענות. המבט שלי אמר
הכל.

אושיק היא יפהפיה אמיתית. כזאת שברגע שאתה מסתכל עליה אתה שוכח
על מה חשבת, ולוקח לך כמה שניות להזכר.

אז ניגשנו למקלחת, שפשוט היתה חדר בגודל מטר על חצי מטר, והיו
בו רק דוש, כיור ומראה מעליו. אנחנו לא מפונקות ולא דורשות
יותר מדי, אבל אם היה איזה וילון או מנעול לדלת שהיה יכול
להפריד בין העולם החיצוני לבין מי שנמצא במקלחת ועושה אהבה עם
הברז, זה היה יכול להיות נחמד.
הורדתי את הבוקסר שלבשתי, שהיה בכלל של אושיק. משום מה, היתה
מחשבה בראשי שהטרידה אותי.
"תגידי אושיק, למה אנשים תמיד שמים את המיטה ליד החלון?"
הורדתי את החולצה ואושיק היתה כבר ערומה. היא תמיד היתה יותר
מהירה ממני.
"אני מניחה שאנשים פשוט זקוקים למסגרת, אפילו כשהם ישנים."
איזו תפיסת עולם מדהימה יש לה. היא יודעת הכל. למה אני לא?
אושיק פתחה את המים, הם היו חמים ונעימים. היא התכופפה לקחת את
השמפו והתחת שלה כמעט נמרח עליי. אבל התשובה שלה עדיין לא נתנה
לי מנוח.
"אז, למה יש אנשים שסוגרים את התריסים שלהם?" היא לקחה מהשמפו
והתחילה לעסות בחוזקה את ראשה עד כדי כך שהגוף שלה רעד לפי
עוצמת החפיפה.
"תראי, החלון זה בעצם פתח לאנשים זרים לתוך הבית. החלון הוא
דבר לא טבעי לבית, הוא עצם זר בתוכו." היא לקחה מהסבון ושפכה
על ידה וכשסיימה העבירה אותו אליי.
"אהה... זה כמו הסיפור שלמדנו של ש"י עגנון." יצרתי לעצמי קצף
מהסבון. הייתי כל כך שקועה ביצירת עולם של בועות, בועות גדולות
ובועות קטנות קטנות ולפזר אותן באופן שווה על כולי, כדי שחס
וחלילה שום בועה לא תרגיש מקופחת, בכלל לא שמתי לב איך אושיק
פתחה את המים ובבת אחת ממלכת הבועות שלי קרסה. אבל יש אנשים
שאני לא מסוגלת לכעוס עליהם. אנשים כמו אושיק. והיא בינתיים
המשיכה וביארה לי.
"בדיוק. אז יש אנשים שמעדיפים להשאיר את העניינים שלהם סגורים
בתוך הבית ולא לנופף בהם מול כל העולם. אז הם משתמשים בתריסים.
נשאר לך שמפו ליד המצח." היא התקרבה אליי וניגבה את המצח שלי
ואני בינתיים הרצתי בזכרוני את כל הבתים שאי פעם הייתי בהם.
איזה מין חלונות היו להם, ואם התריסים היו סגורים או פתוחים,
ובכלל, איך זה שבכל הבתים המיטה תמיד היתה ליד החלון. מזל שיש
לי כאן את אושיק, שתיתן לי את כל התשובות.
"אז מה עם אלו שסוגרים את התריסים אבל פותחים את החלון?" אושיק
סיימה להתקלח ושמה על עצמה את המגבת. היא תמיד יותר מהירה
ממני. היא הסתכלה עליי בעודי נאבקת עם שאריות המרכך על שיערי.
"טוב, תראי, זה אנשים חוסר החלטתיים מטבעם שלא יודעים מה הם
רוצים מעצמם ומהחיים, ורוב הסיכויים שהם ילדי סנדוויץ'. ואת
יודעת מה, אני בכלל לא אתפלא אם את תגדלי להיות אחת כזאת."
סגרתי את הברז ולקחתי את המגבת שלי. "אני? מה פתאום! בבית שלי
החלונות תמיד יהיו פתוחים."
אושיק כבר היתה חצי לבושה ואני עוד התנגבתי.
"זה מה שאת אומרת עכשיו, אבל את תראי איך תרוצי לקנות וילונות
כשתקלטי שהשכנים צופים בך בכל רגע נתון. ואז כדי לכפר על כך
עוד תקני וילונות צועניים כדי לא להרגיש זקנה ואפורה, למרות
שזה בדיוק האפקט שזה יעשה."
לבשתי בוקסר נקי וחדש וגילגלתי את המגבת על ראשי. קיויתי שאף
אחד מהצוות לא יהיה בחדר כשנצא, אין לי כוח לסרחון שלהם ישר
אחרי מקלחת, ובכלל, ברגע זה אני רוצה את אושיק רק לעצמי.
"אני חושבת שבכלל יהיה לי בית פרטי עם גינה גדולה, ובמילא אני
אשתזף לי שם כל היום, אז זה בעצם לא משנה."
יצאנו מהמקלחת והסתכלנו על המיטה שמוקמה מתחת לחלון. הרגשנו
רווחה על כך שיש לנו מסגרת לחיינו, אפילו כשאנחנו ישנות.