בס"ד
אני גר ברחוב גאולה, אני אוהב לגור שם. אני אוהב להריח את ריח
הפרחים. ברחוב גאולה השמים תמיד מנצנצים אליי. השמש- השמש שלי
תמיד קורצת לי ואני, אני קורץ לה בחזרה.
אני אוהב לקרוץ לשמש כי אז אני מרגיש מקובל ואהוב וזה כייף.
אני והשמש חברים טובים והיא תמיד מגנה עליי. היום החלטתי ללכת
לעיר, יש שם דברים מעניינים, אני אוהב להסתובב בעיר, החרוזים
הצבעונים שמעטרים את הדוכנים של הרוכלים. אני אוהב להשוות בין
כל סוגי החמסות המתנדנדות, אז, אני מדמיין שהחמסה מנופנפת לי
לשלום וכל החמסות רק מנפנפות אליי- מביטות אליי. אולם אני, אני
רק מסתכל על השמש. "ילד" שואלים אותי כולם "מה יש לך שם
למעלה"? "לי?" אני עונה. "לי, יש את השמש". בלילה כשהשמש עוזבת
אותי אני מפחד, אני בודד בלי השמש, כמו שעצוב לי בלעדיה, אני
תמיד נזכר בה בלילה.
היום כשהלכתי לדוכן של חפצי האומנות, ראיתי תמונה של האישה
היפה ביותר שראיתי אי פעם, היו לה עיניים שחורות ענקיות ושיער
אדום בוהק והיא קרצה אליי, בדיוק כמו השמש וכמו... כמוה...
התקרבתי כדי לגעת, להתבונן בקריצתה. אך הרוכל החל לצעוק עליי,
אמרתי לו שאני רק רוצה לראות, למצוא...
"תמצא אותה רק אם תחפש אותה, בינתיים בחנות שלי אל תחפש כלום
כי לא תמצא, אתה רוצה לקנות, קנה. אתה לא רוצה, לך! ומהר".
הסתכלתי על השמש והיא קרצה לי בעניה השובבות אך משכה את מבטה
הרחק. הבנתי שאני צריך לחפש את האישה.
המדבר חם, השמש לא קורצת לי, היא לועגת לי. "ככה את מתנהגת
לחבר הכי טוב שלך"? אני שואל. אך השמש לא עונה, היא לועגת עליי
ומבטה נמשך הרחק מכאן. אני בוכה, בוכה על אמא שלי. אמא שהייתה
שלי, אני זוכר את אמא שלי כל יום כל דקה. כי היא אמא שלי והיא
רק שלי. אני זוכר שהיינו הולכים ביחד לקטוף פירות, היינו
יושבים ביחד. השער האדום של אמא שלי מתנפנף ואנחנו צוחקים.
עכשו אני לא צוחק, עכשו קר, ירד הלילה, אני שומע קולות, קולות
מוזרים, הם מזכירים לי בכי, בכי של תינוקות, צעקות, צעקות עכשו
מהדהדות לי בראש... "ברח! ברח!" אני זוכר את השודדים מבהילים
אותנו כשאכלנו תפוזים ואמא שלי נותנת לי סטירה ו... אבל עכשו,
עכשו הלחי לא כואבת, עכשו קר, העצמות נוקשות, השיניים מכות אחת
בשניה בחוזקה. בחוזקה כמו הסטירה ואני רץ, רץ ואני שומע צעקות,
בכי. בכי של אמא שלי... אבל עכשו כבר אין צעקות, אין מה לדאוג.
אני הולך למצוא את האישה מהתמונה, אני אוהב אותה, כמעט כמו
שאני אוהב את אמא שלי. אולי יותר? לא, לא אסור יותר. אמא שלי,
אותה אני הכי אוהב. היא אמא שלי. אני הולך עכשו, קשה לי. אבל
אני הולך, אמצא את בעלת השיער האדום ויהי מה... היא מזכירה לי
את אמא שלי. גם לאמא שלי היה שיער אדום ועיניים שחורות שמספרות
הכל. הן מדווחות על כל דבר ודבר. הן העיניים של אמא שלי.
העיניים קורצות, מחייכות אליי, עכשו הן כבר לא מחייכות, הן
מסתכלות עליי באימה ומצוות עליי לרוץ, לרוץ הרחק. אני רץ,
רץ.... אני לא יכול יותר אני נופל ומת.. לא מות גופני אבל בלי
אמא זה מוות. כמו עכשו, מוות לא גופני. הנה נגמר הלילה. אני
מתיישב, לא מסוגל לעכל את מה שעליתי עליו... האשה מהתמונה, היא
אמא שלי! אני מוכן להישבע, מוכן להישבע כמו שאני מוכן להישבע
שהשמש מחייכת אליי, אני בטוח! השמש קורצת לי...