"למה כל כך קשה להגיד למישהו שאתה אוהב אותו?" היא חשבה.
למה. המילים האלה אחזו כל כך הרבה כאב בתוכן.
"תנסי, את חייבת, את לא יכולה לפספס את הסיכוי שלך לאהבה" אמרו
שוב ושוב כל החברות שלה.
היא הכחישה. התעקשה שהיא לא יכולה.
והוא ידע שהיא אוהבת אותו, הוא פשוט לא שיער בדעתו שהיא אוהבת
אותו אחרת ממה שהוא חשב.


הם ישבו בחדר של תמר ודיברו. שום דבר לא היה שונה, כך לפחות
שאולי חשב.
תמר לא הייתה מרוכזת, שלא כהרגלה. היא מעכה בעצבנות פיסת
נייר.
שאולי התעסק עם המחשב, הוא דיבר והיא לא הקשיבה, היא הייתה
עסוקה במחשבות שלה.
"להגיד לו, לא להגיד לו?" המילים הדהדו שוב ושוב בראשה.
היא העבירה בראשה את כל התסריטים האפשריים למה שיכול לקרות
לה-לתמר אחרי שתגיד לשאולי -הידיד הכי טוב שלה שהיא כבר מזמן
רואה בו יותר מידיד.
"תמר?! את מקשיבה?" הוא שאל. "אה, מה? כן!" היא הרימה את
ראשה.
"שמעת, אני וסיוון ביחד עכשיו" הוא המשיך לדבר בהתלהבות על
הפגישה המתוכננת.
והיא ידעה שהוא לא באמת אוהב את סיוון. שמעו את זה בקול שלו
ובהתנהגות שלו והיא ידעה לקרוא אותו.
אבל היא שוב דחתה ושוב לא סיפרה.
השנים עברו, שאולי ותמר סיימו תיכון, הלכו לצבא, והלכו ללמוד
ופגשו אנשים אחרים ונשארו ידידים טובים והם סיפרו אחד לשני את
כל החוויות שלהם- הטוב והרע. והם דיברו וצחקו ביחד.
תמר לא דיברה יותר על מה שרצתה להגיד לשאולי באותו ערב כששניהם
עוד היו בכיתה י"ב.
תמר התחתנה וגם שאולי.
תמר הצליחה וגם שאולי- הרבה מעבר למצופה.
יום אחד אחרי הרבה שנים תמר התעוררה והיא לא הייתה מאושרת!