ישבתי באוטובוס, מחזיקה בארנק הג'ינס כאילו הוא זה שיציל אותי,
מנסה לשאוב את תחילת הדמעות לקצוות עיני, מנסה להסתיר את עצמי
מעיניה, שלא תקבל את הסיפוק של לראות אותי בוכה. היא שאלה אם
אני כועסת עליה ועניתי שלא, שגם לי למרות הכל נגמרות לפעמים
המילים. בזמן  הזה יכולתי רק לחשוב על איך שהיא לוקחת ממני
הכל, ממש מתחת לאף שלי ובמסווה של חברתי הטובה ביותר. את
אהבתי, את חברותי, את מעמדי ואפילו את הכשרון היחיד שהיה לי-
הכתיבה. את תקוותי היחידה לעבוד בעיתון היא לקחה, חטפה
באכזריות וכעת נגזר עלי לחיות לנצח בפרובנציה הקטנה הזאת. זהו
זה, גורלי נחרץ. לא עוד עיתונאית תל-אביבית זוהרת ומצליחה
שמסובבת את כל העולם סביב אצבעה הקטנה. לעולם לא אזכה להיות
הכי מסוגננת, הכי קלאסית, לעולם לא אראה את חלומי מתגשם: אני,
עוברת ממסיבה למסיבה, מגלה שערוריות וגורמת לאנשים להיכנע לעט
שלי, או יותר נכון ללפ-טופ שלי. יהיה לי יותר כוח בקצות
אצבעותי מאשר לכל אדם אחר בשתי ידיו, בנפנוף אחד אוכל להרוס
ולבנות, ליצור ולהחריב עבודה של שנים. אנשים יפחדו ממני,
יעריצו אותי, ואני אסתובב ביניהם רזה ושנונה, מוקד לסגידה של
עשרות בנות 13 עם ששאיפתן היחידה היא להיות אני.
ומה נשאר עכשיו? רק שברי חלום.
אני כבר רואה את עצמי, מורה שמנמנה ומקומטת, עם שלושה ילדים,
לובשת סוודרים מקשמיר ומתאפרת בכבדות. כל יום אני אלך לעבודה,
אוציא על תלמידי את תסכולי, מה היה יכול להיות אילו... אחזור
הביתה, אתעלם מילדי שמשום מה יתחננו לתשומת לב, אשתה כמה
כוסיות של וודקה עם וויסקי, אקח 4 כדורים נגד דיכאון ואלך
לישון ממורמרת. מהכשרון הנפלא שהיה לי פעם יישארו רק מגירות
מלאות בדפים מקושקשים ומוכתמים בלק רוסי בצבע אדום כהה.
בגיל 33 אני אדפוק לעצמי כדור בראש, והם יבואו להלוויה. יצקצקו
בלשונם ויאמרו "כמה חבל, היה לה כזה פוטנציאל, היא יכלה להיות
כ"כ הרבה", ושכחו לציין רק שתי מילים, "אילו אנחנו".
כן, אילו אתם. עכשיו אני יושבת וכותבת את זה, כולי בבליל מרוח
של מסקרה ועיפרון שחור, מובסת, הרוסה. מהבגידה, מההלם.
אני כמעט יכולה להרגיש איך שברי החלום האלה חותכים אותי, דשים
בבשרי ללא רחמים, בדיוק כמותם.
לא עדיף לי לגמור עם סיוט המורה הרוסייה עכשיו? לא עדיף לי
לגמור עם זה וזהו?
לא נשאר לי כלום. אין לי אצל מי לבכות, אין לי עתיד, אין לי
הווה, נשאר רק עבר. וגם הוא נסבל עד כה רק בזכות ציפיות
לעתיד.
נשאר לי רק משפט אחד לומר, משפט אחד שבו אני יכולה לסכם את כל
מרקחת הרחמים העצמיים הזו, משפט שבעצם יכול בקלות לסכם את כל
13 שנות חיי:
"הגם אתה ברוטוס? הגם אתה?!"