[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ארז נמרוד כהן
/
אור וצל - פרק 1

"ישנם סיפורים שעדיף שימותו לפני שיספרו אותם, ככה אמר לי פעם
נזיר אחד, איך נדע אבל אם הסיפור שסופר לאחר שכל הדמויות בו
מתו הוא אמת או בדיה?"





תרועה של משמרת צוהריים נשמעה והעלתה חיוך על פניו של אלבוס.
סוף המשמרת הגיע ממש בזמן. הקור של חורפי רמג היה בלתי נסבל
לעיתים, ואלבוס, למרות הגלימה השחורה ומעליה שכמיית בית המשמר,
רעד מקור, וחיכה נואשות לזמן שבו יוכל להיבלע באחד הפונדקים
בעיר וליהנות מכוס שיכר חם.
"נו אתה בא או שאתה נשאר לעמוד שם עד שתעשה חור ברצפה מרוב
רעידות?" שאל אותו מליס.
"אני בא... אני בא..." אלבוס בחן את חברו הטוב. מליס היה גבוה
מאלבוס בראש, בעל שיער לבן ועיניים סגולות. הם היו בוודאי הצמד
הכי מוזר בכל רחבי טרה רביבה, שוליה של כהן מלחמה ואלף אפל
חברים הכי טובים, ושותפים לעבודה, במשמר העיר. יש להניח שאם הם
לא היו גרים ברמג, שהמוזרויות היו בה אינסופיות, מישהו עוד היה
חושב שהשניים בטוח זוממים להשתלט על העיר או משהו בסגנון.
השניים צעדו לכיוון פונדק "החרב השלופה", מקום מפגשם הקבוע של
כל חיילי משמר העיר. המקום תמיד המה אדם ומשמרות המארחות היו
במקביל למשמרות חייל המשמר. באותו יום בשעת משמרת הצוהריים
עבדה פיונה כמארחת. היא קיבלה את הזוג המוזר בחיוך אוהב, שני
החיילים תמיד עשו שמח בפונדק.
ריח שיכר אפף את המקום ורעש מתמיד של שיחה השרה על אלבוס הרגשת
רוגע. הוא ומליס הלכו בעקבותיה של פיונה, שהובילה אותם לשולחן
פנוי באמצע הפונדק. הם התיישבו והתרווחו בכיסאותיהם, מתענגים
על החום.
"אתם רוצים את ההזמנות הרגילות שלכם חברים?", שאלה פיונה.
"כן" אמר מליס. אלבוס הנהן ובהה בחלל הריק.
"אוקיי, שתי כוסות שיכר חם, ושתי אומצות בקר ברוטב הבית כבר
בדרך." היא הכריזה והלכה לכיוון המטבח.
"מה מטריד אותך?", שאל מליס, תוך כדי לעיסת לחם השום, שחיכה
להם על השולחן.
"היום זה כבר שש שנים אתה יודע..." אלבוס אמר בשקט.
"שש שנים לשריפה? אתה צודק... זה באמת היה די מזמן כבר..." אמר
מליס ללא מחשבה מוקדמת. שניהם היו חסרי טקט, כנראה בגלל זה
הסתדרו טוב ביחד.
"כן... די מזמן...", חזר אלבוס על דבריו של מליס כאילו בכלל לא
הקשיב.
"סליחה אפשר להצטרף אליכם?" שני החיילים הרימו את ראשיהם כדי
לפגוש במבטו של נער צעיר כבן ארבע-עשרה. הוא לבש מדים חדשים
לגמרי של חיל המשמר והחזיק את החרב בנדן בצורה משעשעת ביותר,
שגרמה לאלבוס לחייך ולמליס לפרוץ בצחוק. הנער, שנעלב מהשעשוע
שהביעו השניים כבר הסתובב לחפש מקום אחר לשבת, אך לפתע חש את
ידו של מליס אוחזת בזרועו.
"בוא שב, אנחנו שמחים לראות פנים חדשות בחיל."
"תודה" הנער אמר והתיישב לאט כאילו בודק אם ההצעה הייתה באמת
רצינית.
"הצמד השחור, אתם מאמצים עוד מקרה סוציאלי?" קריאה נשלחה לעברם
מצדו השני של החדר וגררה מספר צחוקים. מליס הסתובב לראות מי
הצועק.
"טאניו, שתוק, אם היו מכניסים את המוח שלך לחרב היא הייתה
נדחפת חזרה לכבשן!" תגובתו של מליס העלתה הדי צחוק בפונדק
וטאניו השתתק וחזר ללגום את השיכר שלו.
פיונה ניגשה אל החייל הצעיר ושאלה אותו מה ירצה לשתות.
"סיידר חם." הוא אמר בפשטות. מליס בהה בו בהלם ואפילו אלבוס
הפסיק לבהות בנקודה שבקיר והסתובב להסתכל עליו מתחת לברדסו.
"ביקשת סיידר חם?" מליס שאל בלחש. פיונה הביטה בסקרנות
במתרחש.
"כן, מה רע בסיידר חם?" שאל, מבט תמים על הפנים שלו.
"כלום, זה המשקה האהוב על טאניו, אם אתה רוצה ליצור לך קשרים
טובים אתו כדאי לך להזמין גם לו קנקן." המשיך מליס ברצינות.
"באמת? כדאי... כדאי אם ככה, הוא נראה מקובל ביניהם..."
טאניו באמת היה מנהיגם הלא רשמי של חבורת חיילי המשמר. הוא היה
קולני ורברבן, מבנה גופו אדיר, כמו חצי ענק, טכניקת הלחימה שלו
באלה הייתה הטובה ביותר ברמג, והמשקה השנוא עליו ביותר היה
סיידר חם.
"אם ככה, שני קנקני סיידר חם, אחד לך ואחד לטאניו?" פיונה חזרה
על ההזמנה.
"כן" החייל הצעיר אישר.
"אה, פיונה, אל תגידי לטאניו שזה סיידר חם, שטאניו יופתע
וישמח." הוסיף מליס. פניה של פיונה זרחו. אלבוס שם לב לזה מיד.
היא הייתה מבוגרת מאלבוס בשנתיים, כבת עשרים, בעלת שיער חום
מתולתל ועיניים ירוקות. גופה היה רזה אך חטוב והיא לבשה שריון
עור שמאוד החמיא לגופה ולמתניה היו חגורים ארבעה פגיונות,
שהייתה משתמשת בהם לעיתים קרובות כנגד לקוחות שיכורים מדי או
טיפשים מדי. אלבוס שם לב לפיונה כבר כשהיה קטן, עוד לפני שהיה
לשוליה. היא הייתה המבוגרת מבין הילדים באזור בו הוא חיי ולכן
תמיד הנהיגה את קבוצת הילדים הקטנים, שהיו משחקים כאילו הם
גיבורי מלחמת הדרקונים. כבר בגיל שש היא הייתה יפה מאוד ואלבוס
היה בטוח שהוא אוהב אותה. שנתיים אחר כך, הכל השתנה, אלבוס ראה
את חיזיון היעוד ועזב למקדש. מאז ועד שהצטרף לחייל המשמר לפני
שש שנים פחות מספר ימים, הוא לא ראה אותה. היא יפתה מאוד.
אלבוס התעורר ממחשבותיו כאשר מליס משך בשרוול הגלימה שלו.
"בוא, יש לנו עוד הרבה לעשות היום, יום נעים נערי." הוא אמר
בקול רציני והחל לקום. אלבוס גם הוא קם והם פסעו לכיוון הדלת
מספר צעדים. כאשר הגיעו לדלת הסתובבו שני החיילים לכיוון
שולחנם. הם ראו את טאניו מקבל את קנקן הסיידר בשולחן ליד ואת
החייל החדש מהנהן לו. שנייה לאחר שטאניו ניסה ללגום מהקנקן הוא
כבר היה על הרגליים ופניו המזוקנות היו אדומות כמו צווארם של
האיכרים בקיץ. ההמשך היה ידוע מראש, והזוג פנה החוצה כדי לא
להסתבך בתגרה.



על פניו של האלף האפל היה נסוך חיוך של אושר. אלבוס הסתכל עליו
באירוניה. על אף ריחוק של מליס משאר האנשים בעיר, בין אם מדובר
בחברים לעבודה, שכנים או עובדים, הצליח מליס להסתגל לחלק
מתכונותיהם של בני האדם בעיר. הוא למד לחייך, לצחוק, להתגרות
ולהתעלל. אמנם אלפים אפלים מומחים בהתעללות אבל תבונתו של מליס
והסתגלותו לחברה הרדודה עמה היה לו הצורך להתעסק מדי יום,
אפשרו לו להפוך מומחיות לאומנות, ואלבוס קינא בחברו על היכולת
לשחק באנשים.
"זה לא היה מיותר קצת?" אלבוס שאל.
"תראה, ראשית, לא מקובל עליי שטאניו מתייחס אלינו ככה ושנית זה
רק אימון לעתיד, אתה יודע יום יבוא ונצטרך כישורים כאלה למשא
ומתן ונושאים אחרים." אלבוס לא הסכים אבל גם לא המשיך
להתווכח.
"אתה בא?"
"אחריך!"
הם הלכו יחד ברחובותיה הקרים של העיר בשקט שנדמה כחוסר עניין,
אך עיניהם קלטו מידע חדש כל הזמן. אלבוס התכרבל בגלימתו כשמליס
עצר כייס שיצא בריצה מאחת הסמטאות הסמוכות. הכייס היה מבועט
לראות את האלף השחור.  הוא זיהה אותו כאחד מחיילי המשמר וידע
כי אלפים האפלים הם חסרי הרחמים מכל אחיהם.
אבל הפעם מליס רק לקח את התיק של הכייס, ונתן לו ללכת. את התיק
הוא יפקיד כשיחזור בבית המשמר לשם הולכים אנשים לחפש את
ארנקיהם ש"אבדו" להם.
הם הגיעו ליעדם. מולם ניצבו חורבותיו של בניין לא גדול. עשב
גבוה כיסה את המזבח המפוחם שבחצר הקטנה. אלבוס התבונן באבני
הבניין, שהיו עדיין מפויחות, הוא חש צינה והתעטף בגלימתו עוד
יותר. גם לאחר שישה חורפים עדיין היו האבנים מפויחות, הוא נכנס
לשטח הבניין ועבר בין החדרים שסומנו רק על ידי אבנים נמוכות,
שאריות של קירות. הוא קפא לרגע והרים את מבטו למליס, שעמד
בצילו של הבניין ממול והסתכל במעשיו של אלבוס.
"מישהו חפר פה."
"אולי מישהו חשב שיוכל למצוא פה אוצר עתיק או משהו..."
"לא, זה לא הגיוני, כולם יודעים שאסור לחפור בשטח הזה."
מליס משך בכתפיו, המקדש עמד שרוף כבר שש שנים, זה היה רק עניין
של זמן עד שתושבי הסביבה יפסיקו לפחד מסיפורי הקללה, שהוא עצמו
הפיץ לאחר השריפה, ויתחילו לחפש בחורבות חומרי בנייה או אולי
שאריות של מטבעות זהב. מליס חזר להתרכז במעשיו של אלבוס. הנער
בן השמונה עשרה הסתובב בחורבות המקדש כמו ילד קטן המחפש את
אביו ואמו, מליס תהה אם אלבוס יתגבר מתי שהוא על מות מורו,
הכהן הקודם שחי פה.
"מליס בוא תראה את זה!"
מליס התקרב למקום שהיה פעם חדר הלמידה של המקדש. הוא הביט בבור
העמוק שהיה במרכז החדר ובתוכו הייתה מונחת תיבת עץ. סביב התיבה
זהר אור חלוש של קסם. האדמה סביב הבור הייתה חרוכה. מליס הרים
את ראשו והסתכל סביבו מבטו נעצר על העשב גבוה שבחצר המקדש.
לפתע בנחישות מסוימת הוא ניגש אל העשב והרים משהו... מישהו...
אלבוס ראה אדם פשוט לבוש בגדי איכר נשרך אחרי מליס שחזר לחדר
הלמידה כשהוא מחזיק בזרועו של האיש. מבטו של מליס היה חסר
הבעה.
"אתה חפרת את החור הזה?"
"כ...כן." לחש האיכר. הוא פכר את ידיו ואלבוס שם לב שיש לו
כוויות קשות על שתי ידיו.
"למה? יש לך בעיה להבין שהמקום הזה מקולל?!" קולו של מליס היה
שקט ורגוע בצורה מאוד מאיימת.
"א...אני רק רציתי להביא אוכל למשפחה שלי..." האיכר היה מאוד
מבוהל ודבריו נשמעו מאוד לא הגיוניים למליס ואלבוס.
"אתה רואה פה ירקות? אולי עצי פרי?" מליס המשיך בחקירה
הצינית.
"לא... אבל ה...ספרים..."
"איזה ספרים? אתה רואה פה ספרים?!" מליס התחיל לאבד את
הסבלנות.
"איזה ספרים?" אלבוס שאל.
"מיתראס הכהן ביקש שאני אביא את הספרים שקבורים פה בתמורה
לכסף..."
מליס ואלבוס הסתכלו אחד על השני.
"מיתראס סגנו של זוראל?"
האיכר הנהן.
"טוב, עוף מפה. תגיד למיתראס, שהספרים לא היו ושהמקום מקולל."
מליס פקד. האיכר מיהר ללכת.
"חכה." אלבוס עצר אותו מלברוח בריצה מהמקום. הוא ניגש אליו
ונתן לו מספר מטבעות זהב.
"תאכיל את המשפחה שלך ותטפל בפצעים האלה." האיכר השתחווה קלות
ורץ.
אלבוס התעלם מהמבט ההמום של מליס ובחן את התיבה, מלמל כמה
מילים, והחווה תנועה קצרה. לאחר מכן פתח את התיבה ללא בעיה.
התיבה הייתה מרופדת במשי ובתוכה נחו שני תליונים של אל המלחמה,
שני ספרי תפילה, ספר לחשים וספר נוסף שנראה למליס כיומן. מליס
הבחין פתאום בטיפה על היומן. הוא הרים את ראשו כדי לראות את
אלבוס מזיל דמעות ומלמל לעצמו "אני לא מאמין..." . הוא פתח את
כל הספרים וניסה לקרוא בתוכם, אך הצליח להבין רק את ספרי
התפילה וקטעים קטנים בלבד מתוך היומן. בספר הלחשים, מלבד שלושה
לחשים שכבר ידע בעל פה, לא הצליח לקרוא דבר. מליס הרים את
עיניו. התחיל להחשיך.
"בוא נלך" הוא אמר לאלבוס שהמשיך לדפדף בדפי הספרים. אלבוס אסף
את הספרים וסמלי הקודש, סגר את התיבה וכיסה את הבור בחול.
שניהם חזרו בשקט למגורי חיל המשמר, אלבוס הכניס את הספרים
לתיבה הקטנה ליד דרגשו, התכסה בשמיכה שלו הסתובב על דרגשו
ונרדם. מליס עוד עמד מספר דקות ונעץ מבט באלבוס, לא בטוח אם
הירדמותו של אלבוס הייתה סימן טוב או לא. לאחר מכן התארגן גם
הוא ושקע בשינה עמוקה ומלאת חלומות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מישהו הפסיק את
הזרם בסניף
המרכזי.






באבא ציון, סטלן
בטלן ביובש,
מחפש חומר
ללחישה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/3/02 7:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ארז נמרוד כהן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה