3.3.2002
חודשים של שתיקה.

צלצול טלפוני.

דיברנו.

נפגשנו.

הייתי מוכן להשבע, שלמרות שחיבקת אותי בחום את היית קפואה
כקרח.
לפחות מבפנים.

את שותקת.

העיינים שלך, מספרות שעברו הרבה מאז הפעם האחרונה שדיברנו.
האיד שלך מדבר אליי. הוא צועק לעזרה. ואני מחבק אותך. מוכן
לעשות את שידרש. מוכן לעשות את אשר אחר סירבו. מוכן להקריב את
עצמי כדי להבטיח שתגיעי לחוף מבטחים.

את רוצה לדבר.

הוא מאוהב בך. ואת בו. זה הבנתי כבר מזמן. את שלו עוד מאז. רק
שהוא לא ידע זאת אז. עשיתי טעות. נתתי לך ללכת. אני בנאדם.
למרות שיש שחולקים גם על זה. על טעיות משלמים...... אבל את
היית עושה אותו דבר. היית נותנת לי ללכת. אני לא רציתי להיות
זה שיגרום לך להחליט. אבל זה היה די ברור.
גם אז העיניים שלך אמרו לי את אשר את עוד לא גילית. הם גילו לי
בסתר את אהבתך אליו.

את מדברת.

את נפתחת. אני לא מקשיב. אני חולף מעבר למילים. אני מסרב
להאמין. מסרב להכיר שאילו הם הדברים אשר עשית. זו לא את.
אלוהים למה גרמתי?! האם הבאתי את אסון על עצמי, ובדרך אסון על
אהובתי?

געגועים.

ליבי טובע בים של געגועים, בים של יסורים. הצילי אותי.  לך
המפתח לליבי, אל תתני לי להשאר בחוץ. תני לי להכנס. אבל אי
אפשר. כי הדלת שלך סגורה לעולמים,

אליי.