הערה לא חשובה:
במקור זה היה הרבה יותר פשוט, היו לי ב- Word צבעים וגרשיים
מיוחדים ואפילו ניקוד, כך היה פשוט להבין מה נאמר וע"י מי; אבל
מכיוון שבבמה אין את הפריטים הנ"ל, חשבתי להוסיף את שם הדמות
לפני כל משפט שהיא אומרת, אך זה היה משבש את רצף קריאת
הסיפור... אז, תנסו להבין לבד, סליחה על הטירחה :)

מי שרוצה קצת הוראות שיקלו על ההבנה הלוגיסטית של הסיפור,
הרי הן:
שיניתי קצת את הפיסוק, בכדי שיהיה יותר קל להבין את הסיפור.
מעתה ואליך, דברי החתול יהיו במרחאות רגילות ["] ודברי הכלב
יהיו בין שלוש מרחאות ['''].

קצת רקע לסיפור
סיפור קצר זה בא בהמשך ל"מכתב מהחתלתול". הוא בא להסביר קצת את
הרקע של המכתב הנ"ל; אך היחדים שבאמת יבינו את כל הסיפור כולל
כל הרקע שמאחוריו הם אלו שהשתתפו באירועים עליהם התבסס הסיפור.
אני מבקש מקרב-לב לעשות מאמץ ולקרוא קודם את "מכתב מהחתלתול"
(http://stage.co.il/Stories/97648), בכדי לא להרוס את הרצף
בין שני החיבורים.
רק כדי שיהיה ממש ברור: הדובר הוא אמנם הכלב, אך אני הוא בעצם
החתול.

הסיפור נכתב לכבודך, ליאת יקירה. אוהב ומתגעגע, מיכאל.

געגועי החתול:
" 'אני נוסעת לפולין' היא אמרה לי. הניבים הקטנים שלי הוסתרו
ע"י הכויח שלי"
'''כויח?'''
"כן, כויח. חיוך הפוך שכזה."
'''מה זה? חתולית מודרנית?'''
"לא טיפשון" הוא אמר וציחקק עליי כאילו בתור כלב אני אמור לדעת
חתולית כמו את כף רגלי הקדמית "זה רק סלנג של חתולית רחוב."
'''סבתא שלי לא לימדה אותי סלנג. או חתולית רחוב.'''
"אתה יודע חתולית?!" פתאום הוא קלט שהוא מדבר עם כלב בחתולית
(בניגוד לשפת הגוף והטלפתיה הרגילה בה מדברות חיות מגזעים
שונים כגון כלב וחתול). רגע לפני כן הוא התייחס אלי כאילו אני
בור אם אני לא יודע מה זה כויח, ופתאום הגלגל התהפך והוא נתן
לי מבט של כבוד עילאי גדול; כזה אשר הייתי נותן אני, כלב מהודר
ומגונדר, לאדם חברותי ומכובד שהיה מאמץ אותי.
'''כן, אבל רק חתולית עתיקה. וודאי ידוע לך שחתולית היא שפה
סודית יחסית; גם מי שמצליח לבטא את מילותיה, כמו למשל בני-האדם
לפעמים, לא מצליח לרוב להבין את המשמעות העמוקה שלהן. ובכן
החתולית העתיקה עוברת מדור לדור במשפחתי מזה שנים רבות...
וסבתא שלי הייתה זו אשר לימדה אותי את סודותיה הקסומים של
השפה.'''
"אז אם כלב מכובד כמוך יודע חתולית, איך זה שאני לא שומע כל
כלב שלישי ברחוב מדבר בחתולית?"
'''התשובה בגוף השאלה ידידי. אני כלב מכובד. וסבתא לימדה אותי
לכבד את התרבות שלכם ולהשאיר את השפה סודית ככל האפשר. חוץ
מזה, אם כל כלב שלישי ברחוב ידע חתולית עתיקה, אני כבר לא אהיה
כזה מיוחד : )'''
וככה הפכתי אותו לידיד שלי בעזרת ניסוח נכון של משפט.

'''אז היא נסעה לפולין?''' שאלתי
"חכה בסבלנות. יש עוד זמן עד שנגיע לחלק הזה בסיפור"
הרגשתי שזה הולך להיות סיפור מעניין.
"אז כאמור, היא אמרה שהיא נוסעת לפולין. ולי נהיה כויח כזה
גדול ועצוב על הפנים, עד שהוא הסתיר את הניבים שלי. 'לכמה
זמן?' שאלתי אותה בעוד אני לא יודע אם אני בכלל רוצה לשמוע את
התשובה 'רק שמונה ימים' 'רק?!? שמונה ימים זה לא רק - זה
המון זמן!' והכויח שלי נהיה אפילו יותר קמור.
בהמשך השבוע היא החליטה שהיא יוצאת למועדון בדיוק בלילה שלפני
הטיסה."
'''לא מספיק שהיא משאירה את החתול שלה לבד בבית, היא גם לא
מבלה איתך את הימים האחרונים שלה לפני הטיסה?''' בתור כלב, זה
נראה לי דיי עצוב, אבל כנראה שלחתול שלנו זה לא היה כל כך
נורא
"לא, אבל זה לא כל כך נורא. אני יכול להבין את זה שהיא רוצה
להתפרע קצת לפני שהיא נוסעת למשלחת עצובה ומדכאת כגון זו. בין
כה אני הייתי עסוק בדיוק בלהכין לה מסיבת הפתעה שחברתה החמודה
רצתה לערוך, אז לא היה לי כוח להיכנס איתה לשיחה על תשומת לב
ומיצי מיצי מיצי מיאו"
'''מסיבת הפתעה?'''
"כן, מסיבת תחפושות בסגנון אליס בארץ הפלאות. זה באמת היה
משהו. חברה שלה היא ממש גאונית עם כל הרעיון הזה להפוך את
מסיבת התה למציאות מעוותת. תאר לך, התחפשתי לשפן. חתול שהתחפש
לשפן. כמה אירוני שאחד מהאח"מים שהגיעו למסיבה היה מחופש לחיוך
של חתול בעוד אני החתול, מחופש לשפן."
סטינו עוד קצת מהנושא לכמה זמן. הוא הסביר לי על האח"מים
שהגיעו למסיבה: אחד שהתחפש לזחל, אחת לעכבר קטרן, זוג אח"מים
שהיו אמורים להיות שני קלפים ועוד כאלה וכאלה...
הוא נתן פירוט של איזה חצי שעה על החברה הזאת שלה, שהתחפשה
לכובען המטורף, וכמה שהיא עזרה לו בהמשך... היא ו'העכבר
הקטרן', אם כי לא הבנתי כל כך במה הן עזרו לו. וכששאלתי אותו
הוא מיד אמר: "אתה צודק, סטינו מהנושא. אני אמשיך את הסיפור
ואתה לבטח תבין בהמשך" והמשיך...
"במשך השבוע כל מה שחשבתי עליו היה לארגן את המסיבה הזאת, ולא
היה לי הרבה זמן לדבר איתה. זה לא נשמע אז כאילו זה הפריע לה
במיוחד. אבל לי זה היה ממש עצוב. וגם רציתי להכין לה תקליטור
עם ה'פרר... פרר...' שלי ועם ה'מיאו מיאו מיאו מיצי מיאו מיאו'
וכל השטויות האלה שהייתי אומר לה כשהייתי רואה אותה אחרי הרבה
זמן של געגוע. אבל היו לי בעיות עם ההקלטה, בכל זאת... חתול
הוא לא בן-אדם וכל המכונות האלה ממש מסובכות לפעמים. אז בסוף
כתבתי לה מכתב קצר שהיא תוכל לקרוא כל פעם היא תתגעגע אלי שם."
כמובן שאת המכתב עזרו לו לכתוב, שכן הוא בעצמו לא כל כך יודע
איך להחזיק עפרון "יחד עם המכתב הבאתי לה קצת שוקולד שהיא ממש
אוהבת, ואת הלב שלי... אפילו הבאתי לה את שומר הראש של הלב
שלי... דובון קטן וירוק כזה, שיודע לשמור על הלב הרך והעדין
שלי."

"אז הגיע הלילה ויצאנו למועדון. אני אמנם חתול שכן יוצא
למועדונים, אבל למועדון הזה יצאתי הפעם רק כדי שאוכל להיות
איתה קצת לפני שהיא טסה.
לא שהיה לה איכפת."
'''מה זאת אומרת לא היה לה איכפת? אמרת לי קודם שתמיד היה לה
איכפת ממך'''
"תמיד... חוץ מהפעם. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא לא גירדה לי
את הצוואר או את העורף. הפעם הראשונה שהיא לא בדקה שאני לא
אדרס בכביש. הפעם הראשונה שהיא לא ליטפה אותי; טוב, אולי היא
כן ליטפה אותי פעם אחת באותו לילה."
'''כמה עצוב'''
"כן, אפילו יותר ממה שנדמה לך."
'''אז מה עשית?'''
"ניסיתי להתקרב אליה. לרקוד איתה. אבל היא רק רקדה לידי, לא
איתי. אם אתה מבין למה אני מתכוון" אני בהחלט הבנתי למה הוא
התכוון. כשמישהו רוקד לידך אבל רואה דרכך, ממש כאילו אתה לא
קיים בשבילו. לא יכולתי להבין אותה באותו רגע. חתול כל כך חכם
וחמוד, איך אפשר להתעלם ממנו ככה?
"במשך כמה שעות ניסיתי וניסיתי, היא פשוט לא הבחינה בי. לא
חשבה עליי יותר. נעלמתי. זה היה ממש מפחיד לחשוב שהיא, שאהבה
אותי אהבה כל כך עמוקה, פתאום לא מבחינה בי בכלל. ולא משנה כמה
ניסיתי, היא לא שמה לב. ושלא תגיד שזה בגלל שניסיתי יותר מדי,
שלחצתי עליה, לא לא לא; אני נזהרתי מאוד שלא לצמצם לה את מרחב
המחייה. פשוט כלום לא עזר. היא לא הבחינה בי. לא היה לה
איכפת.
מוקדם יותר באותו לילה, כשנכנסנו למועדון, פגשתי אותו. הוא לא
היה חתול, אבל כנראה שהוא כן היה איתה לפניי, כלומר: לפני שהיא
לקחה אותי בתור... איך הם קוראים לזה... 'חיית-מחמד'. איזה
מושג מטופש. בכל מקרה, ראיתי אותו ודווקא נרגעתי לגלות שככה
הוא נראה. חמוד ויפה. קיוויתי שזה גם איכשהו אומר שיהייה לו
כבוד אלי; אבל למרות שהוא כן הראה כלפי קצת כבוד בבוקר שאחרי
כל זה, הוא ממש לא הראה שום כבוד כלפי באיך שהוא התנהג איתה.
איזה באעסה." הוא אמר את זה בעצב, אבל הביאוס שלו היה אדיש
כזה; כאילו הוא לא מאמין שהוא יכול לעשות כלום בנידון.
"בקיצור, מיאווו, במקום להיות איתי קצת לפני געגוע של שמונה
ימים שלמים, היא רקדה לידי מדי-פעם והייתה איתו
מדי-הרבה-פעם."
'''אני הייתי הולך אליה ומדבר איתה על זה באותו רגע.'''
"כן, אבל נורא דאגתי שהיא תרגיש שאני לוחץ עליה עם כל ה'מיצי
מיצי מיצי' שלי"
'''טוב, אני מתאר לעצמי שאם הייתי שם כדי לחוות את זה, באמת
הייתי מתבלבל קצת.'''
"באיזשהו שלב כבר התחלתי להתיאש והתיישבתי לידה. היא רקדה
ורקדה, בקושי מסתכלת עלי מדי פעם, ואני יושב שם לידה ופה ושם
אוזר אומץ ומנסה שוב לרקוד איתה, אבל כל פעם שניסיתי לרקוד
איתה, היא התרחקה קצת, במקום להתקרב או להצמד אלי.
פעם אחת היא הסתכלה לעברי ושאלה למה אני יושב. זה עוד נותן לי
תקווה שכן היה לה קצת, טיפ-טיפה, איכפת."
'''נו, ואמרת לה?'''
"לא. זה נראה קצת טיפשי במבט לאחור, אבל לא רציתי ללחוץ
עליה."
'''אתה מגזים עם ה'לא ללחוץ' הזה... היא עוד תחשוב שאתה מתרחק
ממרחב המחייה שלה לגמרי; שאתה רוצה לעזוב אותה או משהו'''
"מה פתאום לעזוב אותה!?!
למה שאני אעזוב כזה בן-אדם מהמם??"
'''רק ציינתי שהיא עלולה לחשוב ככה.'''
"אני מקווה שלא : (
זה לא כאילו לא עניתי לה בכלל. עניתי לה מה שהיה חלק מהאמת:
שאני עייף."
ממש לא אהבתי את זה שהוא לא מאמין שאפשר לשפר את המצב. מאוד
רציתי לעודד אותו ולעזור לו, אבל לא יכולתי לעצור אותו באמצע
הסיפור
"לפעמים זה ממש מבאס להסתכל על האירוניה שבחיים. בדיוק באותו
יום היא הידקה קצת את הקולר שלי, כדי שהוא לא יפול... וכדי
לסמל שהיא רוצה אותי לעצמה... שהיא אוהבת אותי." העיניים שלו
הזילו דמעה קטנה כשהוא אמר את זה, אבל זה לא מנע ממנו מלהמשיך
"איפה הייתי? הא כן, בדיוק כשהתחלתי להיכנס לדיכאון מזה שהיא
לא מתקשרת איתי, היא הלכה אליו. אליו. מילא זה שהיא לא באה
ושואלת אותי מה קורה איתי. מילא זה שהיא בכלל לא שמה לב
לנוכחותי. אבל דווקא אליו??
זה לחץ לי קצת על הלב, אבל מה שבאמת הכאיב לי זה שהיא נשארה
איתו מעל לשעתיים וחצי. אני בינתיים הספקתי להיפגע, לצאת
מהמועדון, לבכות, לרעוד מכאב, להתעצבן" הייתי בהלם שהוא אמר
להתעצבן. אני אמנם לא הכרתי אותו כל כך הרבה זמן עדיין, אבל
הספקתי ללמוד עליו הרבה והוא נראה אחד היצורים השלווים ביותר
עלי-אמדות "לשבור בקבוק" '''מה?!''' לא יכולתי להתאפק '''שברת
בקבוק?!?''' "האמת היא שקודם הלכתי לסמטה שבה אין אף אחד ורק
שם שברתי אותו" '''את הלב או את הבקבוק?''' "הלב רק נסדק, הוא
עוד לא שבור. את הבקבוק." '''איך חתול רגוע כמוך הגיע למצב
כזה?''' "בדיוק הודיעו לי שהם שינו תנוכה בפנים. היא נשכבה
לידו... מחובקת איתו" '''אוץ'!''' "כן"

"מדי פעם נכנסתי כדי לראות אם היא חזרה לרקוד, אבל היא הייתה
מרוחה עליו כמו קטשופ, או שהוא היה מרוח עליה כמו חמאה... היה
לי קשה להבדיל. אני בטוח עכשיו שהיא לא התכוונה לזה, אבל זה
נראה אחרת.
בסופו של דבר נכנסתי לשם ושאלתי מישהי אם הם התנשקו. 'כן. אני
ממש מצטערת' 'מה?!!!!!!' צעק הלב שלי בקולי קולות; אבל אפילו
אני בקושי שמעתי אותו עם כל הרעש שהיה שם מהמוזיקה הנוראית
שבחרו לשים. בטח היא מאוד אהבה את המוזיקה, ונהנתה מכל רגע."
'''אל תסתכל על זה ככה, אתה רק תרגיש יותר קורבן''' "אתה צודק.
תודה על העידוד ידידי" הוא קרא לי ידיד... רכשתי ידיד...
ועכשיו אפילו קיבלתי אישור לכך.
"בכל מקרה, כדקה לאחר מכן הלכתי אליה וביקשתי לדבר איתה"
'''ומה אמרת לה?'''...
מפעת הפרטיות לא אזכיר מה בדיוק נאמר בשיחה ביניהם. רק אבהיר
שהיא הייתה מאוד בוגרת ושהיא הסתכמה בטוב...
"והיא אמרה לי שהיא מצטערת. היא לא אומרת סתם שהיא מצטערת...
בטח לא לי. זה ממש נגע לליבי שהיא אמרה את זה. ובנוסף זה שהיא
אמרה שלא משנה מה יקרה היא לא תוותר עלי. זה הרגיע אותי קצת,
אבל הכאב בכל זאת לא נפסק מאז."
ככה הוא סיים את הסיפור באמצע ואמר שכדאי שנלך לישון... אז
הלכנו לישון.

למחרת המשכנו במסע שלנו בג'ונגל הבטון הגדול ולא דיברנו על
הסיפור שלו עד השקיעה. הוא בדיוק הכין לנו סלט ירקות ופרחים
מאוד מסקרן כששאלתי אותו איזה פרח הוא הכי אוהב לטעום. הוא אמר
שהיא הפרח שהוא הכי אוהב לטעום, ופניו חייכו. לא ראיתי אותו
מחייך חיוך כזה מאז שעשינו מדיטציה מאחורי המפל הקטן ההוא
בג'ונגל הבטון הקודם שהיינו בו. אומרים שהג'ונגל ההוא שייך
לאיזה סבא.
האמת היא שפגשתי אותו בג'ונגל הבטון הגדול. אנחנו החיות קוראים
לו 'מגדל-הפרחייה', הם קוראים לו 'תל-אביב'. פגשתי אותו שם,
אבל הוא היה בדרכו לעשות ביקור אחרון בג'ונגל ההוא של הסבא
לפני שהוא מתחיל במסע שלו. אז הצטרפתי אליו.
האמת שהייתה סיבה יותר חשובה שבגללה הצטרפתי אליו, אבל אליה
אגיע בהמשך. אני כל הזמן הולך סחור סחור...
כל היום הוא לא דיבר עליה, עד עכשיו, שהזכרתי פרח.
"אני ממש מתגעגע אליה אתה יודע?"
'''בא לך להמשיך את הסיפור?'''
העיניים שלו הפסיקו לחייך
"מסתבר שהם לא התנשקו. הוא ניסה, שלוש פעמים, אבל היא נרתעה
אחורה. וכך או כך היא הרי אמרה לי שהיא לא מוותרת עלי; שהיא
בוחרת בי"
'''נו מצוין! היא בחרה בך. זה יכול להיות רק טוב.''' ניסיתי
לעודד אותו בחיוך של תקווה
"במבט ראשון כן; אבל זה לא עד כדי כך פשוט...
תמיד כשהיא הייתה מזכירה אותו, ואני הייתי מקנא, היא הייתה
אומרת לי שהיא חשבה על זה רבות והגיעה למסקנה שהיא הייתה בוחרת
בי אם היא הייתה עומדת מול פרשת דרכים ביני לבינו" '''אז תמיד
ידעת שהיא אוהבת אותך''', זה לא ממש עזר לי "זה נכון בלי
קשר, אבל כל פעם שהיא הייתה אומרת את זה אני הייתי מגיב באופן
אינסטינקטיבי 'אל תגידי את זה.' " '''אני לא מבין, אתה רצית
לתת לה את הרעיון שאתה רוצה שהיא תבחר בו או משהו?''' "מה
פתאום. פשוט לא אהבתי את העובדה שהיא בכלל רואה את פרשת הדרכים
הזו כפרשת דרכים, ולא כעיכול ימינה" '''מה?''' "תראה... כל עוד
היא באמת לא מעוניינת בו אפילו טיפה, היא רואה דרך ישרה שמגיעה
אלי, או אולי לפעמים דרך שקצת מתעכלת (למשל כשיש הסחות דעת
חיצוניות); אבל ברגע שהיא רואה פרשת דרכים, זה אומר שהיא
מעוניינת בו ולכן יש לה התלבטות: האם לקחת את הכיוון שמגיע אלי
או את הכיוון שמגיע אליו." '''מה שאתה בעצם אומר, זה שהיא רצתה
אותו איפשהו עמוק בליבה?''' "משהו כזה. בכל מקרה היא לא
הבינה את זה. מה שנראה לי שהיא רצתה לעשות זה לבחור ברחוב
שמוביל אליו, לשהות שם קצת, לראות איך היא מרגישה שם, ואם היא
תתגעגע אלי יותר מדיי, לחזור לדרך שמובילה אלי. רק שהיא לא שמה
לב לעובדה שאחרי שהיא מתקדמת קצת ברחוב שלו, היא מתרחקת מהדרך
אלי."
לקח לי זמן להבין את זה, אבל מה שהוא התכוון זה שאם יש פרשת
דרכים, ובוחרים בשביל אחד, אז ככל שמתרחקים מפרשת הדרכים, כך
גם מתרחקים מהדרך השנייה, שכן פרשת הדרכים היא בזווית. לא קשה
להבין את זה כשמנסים לדמיין את התמונה בראש.
"והיא התקדמה ברחוב שלו לא מעט. היא אפילו התעמקה בו מספיק כדי
לתת לו לגיטימציה לחשוב שהיא לא רוצה אותי יותר... ושיש לו
רשות לנסות לנשק אותה."
'''אני רואה שאתה ממש ממורמר על זה.''' "עדיין קשה לי להאמין
שהיא נתנה לו לחשוב ככה. זה גורם לי לתהות, אתה יודע? אולי היא
נתנה לו לחשוב שהיא לא רוצה אותי ושהוא יכול לנשק אותה כי זה
באמת היה המצב." היה לי נורא כואב לראות אותו ככה '''אבל היא
הרי נרתעה מהנסיונות שלו לנשק אותה''' "יכול להיות שהיא רק
עשתה את זה כי היא לא רצתה לאבד את האפשרות לחזור לדרך המובילה
אלי." המבט שלו נראה לפתע קצת מרוצה מהעניין. למרות שהוא לא
אהב את הרעיון שהיא כן רצתה בליבה לנשק אותו, הוא כן אהב את
הרעיון שהיא השאירה לעצמה פתח לחזור אליו.
ואני הרגשתי שאני מצליח לעודד אותו, אפילו אם רק טיפונת.
התחלנו לאכול את סלט הירקות והפרחים שהוא הכין ומרוב הטעם הטוב
שכחנו מהשיחה לכמה שעות.

"מה שהכי דיכא אותי זה שזה קרה בדיוק לפני שהיא נסעה לפולין
ולא היה לנו מספיק זמן להעביר את כל זה. כך שהפרשייה נפסקה
באמצע ואני נותרתי עם הכאב בליבי."
'''אז היא כן נסעה לפולין בסוף.''' "כן." '''ולא ראית אותה מאז
שזה קרה?''' "ראיתי אותה. הלכתי לביה"ס שלה בלילה של הטיסה כדי
לאחל לה טיסה בטוחה, ואולי גם כדי לקבל חיבוק וכמה ליטופים."
'''וקיבלת?''' "חיבוק כן, ליטופים לא. אבל היה שם מי שיתמוך
בי; למרות שכשאני חושב על זה עכשיו, הוא בכלל לא ידע מכל
הפרשייה הזאת... הוא תמך בי על זה שאני לא אראה אותה שמונה
ימים." '''מי זה היה?''' "אותו אחד שהתחפש לזחל. הוא היה ממש
חמוד, חיבק אותי ונתן לי כתף כל הזמן. ניסה לעודד אותי."
'''אז עוד לא סיפרת לי בכל הסיפור הזה איך הגעת לכאן, לג'ונגל
הבטון הגדול הזה.'''
"באותו לילה, לפני שהלכתי לביה"ס שלה, הייתי עם... איך אני
אקרא לה כדי שתבין על מי מדובר? זאת שהתחפשה ל'עכבר הקטרן'.
דיברנו על זה כל הזמן והיא ניסתה לנחם אותי כל כך הרבה. למעשה,
היא זאת שיודעת הכי הרבה על נקודת המבט שלי בכל הפרשייה. אם
היית רוצה לדעת פרט כלשהו שלי לא היה כוח לספר לך עליו, היית
לבטח יכול למצוא את התשובה אצלה. אז דיברנו על זה המון, וכל
הזמן הזה שדיברנו, אני רציתי לבכות כל כך חזק, אבל הדמעות לא
יצאו.
מאוחר יותר הלכנו לאחל טיסה בטוחה גם לחברה שלה, 'הכובען
המטורף'. היא הייתה מאוד איכפתית כלפיי ושאלה אם יש משהו שאני
רוצה שהיא תגיד לה. הדבר הבא שיצא מהפה שלי היה: 'תדאגי שהיא
תדע שאני אוהב אותה' והדמעות פרצו במפל אדיר וכואב. הרגשתי איך
הלב שלי נסחט מכל טיפה של עצב לתוך הדמעות האלה.
אבל מסתבר שיש גם מצב צבירה מוצק לעצב, כי אחרי כל זה נשאר לי
גוש גדול ממנו בתוך הלב."

'''אבל... איך כל זה קשור לזה שאתה כאן?'''
"אני מרוכז יותר מדיי בעצב שלי, לא כן?"
'''האמת שכן. אתה כל הזמן סוטה מהנושא ואתה רק גורם לעצמך
להרגיש יותר ויותר כמו קורבן. זאת לא דרך להתעודד.'''
"בשביל זה בעצם אני כאן. ביליתי עוד לילה אצל 'העכבר הקטרן'
ואחריו עוד יום עם 'הזחל'. 'הזחל' גרם לי להבין שאני נכנס
לדיכאון הזה יותר מדי, וזה גרר אותי לזכרונות על כל המסעות
שהייתי עושה פעם. הייתי יוצא להרפתקאות מדהימות ולמסעות של
שלווה ורגיעה כל פעם שהייתי זקוק לריענון חושים. כל זה הזכיר
לי מקום מאוד מיוחד שהייתי הולך אליו פעם. זה מסע מאוד ארוך עד
לשם, אבל האווירה והשקיעה שם שוות כל רגע.
החלטתי לצאת למסע, להגיע שוב לחוף המיוחד ההוא עם המוזיקה
הפראית והשלווה של הטבע וכל התופים, החלילים, הגיטרות,
הדיג'רידו והרקדנים המופלאים שבאו לשם מדי שבוע כדי לצאת
להרפתקאת חושים מדהימה. וככה בעצם הגעתי לכאן,
ל'מגדל-הפרחייה', בדרך לחוף התיפופים המופלא, שמראה את פניו רק
פעם ב..." הוא לא הספיק לסיים את המשפט, מפני שאני התפרצתי
לדבריו '''קח אותי איתך! אני כבר מזמן רוצה לצאת מג'ונגל הבטון
המלוכלך הזה ולנקות קצת את הנפש.'''
"בשמחה."
וכך הסתיים לו עוד יום עם השקיעה הערפילית של 'מגדל-הפרחייה'.

למחרת, בדרך ליעדינו, נתקלנו במופע מחול מאוד מעניין. התנועות
העדינות והקטנות של הרקדנים עזרו לחתלתול שלנו להבין שבליטוף
היחיד שהיא נתנה לו באותו לילה, היא התכוונה ליותר ממה שהיה
נדמה לו; היא התכוונה לכך שהיא מרגישה ברת-מזל בכך שיש לה
אותו. אך הכאב שלו עדיין נשאר.
הלילה הגיע מהר מאוד והוא בהה בירח במשך שעות. פתאום שמעתי
אותו לוחש לעצמו: "אני כל כך מתגעגע אליה. היא בטח מסתכלת על
הירח הזה בדיוק כמוני... וחושבת עליי" '''היא תחזור.''' ניחמתי
אותו "ועד אז אני אתגבר... לפחות אתקרב לזה." הוא אמר עם סנטר
מורם במקצת "היא נתנה לי מכתב. אתה יודע, לפני שהיא טסה...
בביה"ס שלה. המכתב הזה ממש ריגש אותי. היא אמרה לי לקרוא אותו
רק כשאני מגיע הביתה. כל הדרך הביתה חשבתי 'אוף! אני חוזר
לבית ריק. היא לא תהיה שם כשאני אגיע', וכל הדרך החזקתי את
המכתב בין רגליי הקדמיות בצפייה לקרוא אותו כבר. וכשקראתי
אותו, מיד כשנכנסתי הביתה והתכרבלתי על המיטה, היה כתוב בו
'למתוק שלי...' אני כל כך אוהב שהיא קוראת לי ככה 'אני
כל-כך אוהבת אותך!!!' הלב שלי הלם כל כך חזק... היו כתובים שם
עוד כמה דברים, ופתאום אני רואה: 'אתמול היה אחד הלילות הכי
מדהימים שהיו לי בחיים.' " '''אחח!!''' "בהחלט. גם אני חשבתי
ככה כשקראתי את זה. הלב שלי הרגיש כאילו נכנסה בו מחט. ועוד
היא ממשיכה: 'היו קטעים במועדון שכל-כך התפרעתי ופירקתי את כל
(כמעט כל) מה שהיה לי בפנים.' " '''אם זה מה שהיה לה בפנים
ואם זאת הדרך שלה להוציא את זה... אולי היא באמת רצתה להיות
איתו''' פלטתי בטעות "אני פשוט לא האמנתי שהיא עשתה את זה
דווקא כשאני הייתי זקוק לה שתשאל מה קורה איתי, אם אני בסדר.
ובנוסף לזה, שהיא לא חיפשה אותי כלל כל השעות האלו. בכל מקרה,
הייתי ממש עצוב לקרוא את זה כשהיא כבר בדרך לפולין, אבל ההמשך
הרגיע אותי ואף המיס אותי... 'ולישון איתך...   ולהתעורר
כשאנחנו מחובקים וצמודים... זה נתן לי הרגשה כל-כך טובה!'
הזדהתי מאוד עם ההרגשה הזאת, אם כי רוב הזמן בו היא ישנה, אני
הייתי ער, מלטף אותה ומדבר אליה מתוך שינה. אפילו שרתי לה את
השיר החמוד הזה שהיא אוהבת: 'הילדה הכי יפה בגן'. המכתב המשיך:

'I miss u so much !'
'! me too' התעוררה מחשבה בראשי.
'תודה שסלחת לי על מה שעשיתי במועדון. באמת שלא התכוונתי
לפגוע בך וגם אמרתי לך את זה באוטובוס, ואפילו זלגו לי דמעות'
" '''אתה רואה! כן איכפת לה!''' "האמת שזה נכון, לא ראיתי אותה
בוכה ככה מאז שאני מכיר אותה. כל פעם שניסיתי למחות לה דמעה
אחת, כבר זלגה לה עוד אחת על הלחי השנייה." '''מה שמראה לנו
שהיא הצטערה באמת ובתמים''' "היא אפילו התחרטה, יכולתי לראות
את זה במילים הבאות של המכתב: 'אני כזאת מטומטמת לפעמים...',
מטומטמת היא לא. היא ידעה טוב מאוד שאני נפגע מזה. הרי בשיחה
שלנו לאחר כל הארוע היא אמרה שהיא ניסתה להפסיק לעשות את זה כל
הזמן, אבל לא הצליחה.
חבל שהיא לא הצליחה. זה גרם לי לחשוב 'אולי היא לא הצליחה
להפסיק כי היא באמת רוצה אותו... אולי הסיבה היחידה שהיא חשבה
להפסיק הייתה כי היא לא רצתה לפגוע בי, ולא כי היא רצתה
להיות איתי.' " '''עזוב שטויות ותמשיך במכתב''' "טוב,
ההמשך... 'אני עושה כאלה שטויות. בד"כ אני מצליחה לשלוט
בעצמי. לא יודעת מה קרה לי אז... זה אפילו די מוזר!' כל כך
הסכמתי איתה על זה. זה היה ממש ממש מוזר. עד אותה תקרית היא
הייתה היצור הכי איכפתי שהכרתי, במיוחד כלפיי. 'אבל עכשיו זה
כבר לא משנה. כידוע לי, בינתיים, לא ניתן לשנות את העבר
אז...' לצערי לא הייתה לי ברירה אלא להבין אותה. אני עוד לא
ראיתי מכונת זמן. 'שיהיה לך שבוע נפלא' 'קשה לי להאמין'
'ותזכור' כאן היה הקטע הכי מרגש במכתב... בכיתי מהתרגשות
'שאפילו כשפיזית אני לא איתך אני תמיד איתך ועליך' היא
התכוונה לקולר שלי. היא עשתה אותו בעצמה. עם המון השקעה והמון
אהבה. בכיתי. 'כך שתמיד כשתיהיה עצוב תסתכל על הצבע האדום
בצמיד, ואז על התכלת, ותיראה איך הם משלימים כל-כך יפה אחד את
השני.' אדום - הצבע האהוב עליה... תכלת - האהוב עליי..." הוא
בכה בזמן שהוא סיפר לי את זה... ליטפתי לו את העורף קצת עד
שהוא נרגע.
"אני מסתכל עליהם כל יום איזה אלף פעם מאז שקראתי את זה".

הגענו לחוף. עבר כבר עוד לילה מאז השיחה האחרונה שלנו עליה.
החוף הזה היה מדהים, לא ראיתי מימיי כל כך הרבה אושר במקום
אחד. המוני אנשים שמחים וצוהלים. בני-אדם, כלבים, חתולים... מה
לא? כל העולם היה שם. וכולם מאושרים.
הסתכלתי עליו מסתכל על השקיעה ואמרתי: '''אולי אני אחזור איתך?
כבר הרבה זמן שאני משתוקק לבית חם ולמישהו כמוהה שיאהב אותי...
ולראות אותך כל הזמן ייסב לי אושר רב.''' "אתה רציני?" '''כן.
אם יהיה לה אותי, היא לא תרצה אותו יותר. גם חתול וגם כלב זה
מספיק... אין כל סיבה שהיא תרצה גם אותו בנוסף אלינו. ועליי
אתה יכול לסמוך, אני משאיר אותה לך ואני לא אקח ממך את תשומת
ליבה. להפך, אני אזכיר לה אותך כשאתה לא שם פיזית. כמו שהקולר
שלך מזכיר לך אותה. ככה היא לעולם לא תשכח אותך.''' פניו חייכו
מאוזן לאוזן. הניבים הקטנים והחמודים שלו נגלו לעיניי. "אני לא
יכול לתאר לך כמה אני מאושר מההצעה שלך : )
אני אפילו אכין לך קולר כמו שלי : )".

הוא ביקש ממני להסביר לך למה הוא עצוב. לא ידעתי איך לעשות את
זה יותר טוב ממה שבטח כבר הבנת לבד... לכן אני מספר לך את כל
מה שקרה.
תדעי שהוא עדיין עצוב... מחכה לך שתחבקי אותו ותלטפי את הבטן
הקטנה שלו. הוא אוהב אותך. אל תשכחי את זה.

בברכה,
           הכלבלב החדש שלך,
                                         .Careness

רק רציתי לציין שאותו אחד שניסה לנשק אותה בסיפור, כן רכש לי
כבוד מאוחר יותר... כשהוא הבין שהייתי איתה. מסתבר שהיא לא
גילתה לו בזמנו... ולמיטב ידיעתו, היא הייתה לבד.
אני מודה לו על ההתנצלות שהוא מסר לי.
ואני כעת יודע שהיא עשתה אף מעשה חמור ממה שחשבתי בזמנו, הרי
שהיא לא גילתה לו עליי... ולפיכך נתנה לו לגיטימציה מירבית
לעשות את אשר עשה.

פור דה רקורד: הסיפור נכתב בתאריכים: 01/03/2002 - 02/03/2002.