[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








היי. חייכתי אליו. הוא היה נראה טוב בטירוף. עיניים חומות,
שיער חום קוצים. מרחוק הוא נראה רגיל, כמו כל אחד אחר. לא
מכוער או משהו, אבל גם לא מיוחד. אבל מקרוב, היה לו את התווי
פנים הכי מתוקים בעולם. פרצוף של ילד קטן, עם גוף של.. מישהו
שהוא לא ילד קטן. גם באופי הוא היה מאוד חמוד, מתחשב כזה. "היי
מתוקה". נמסתי. איך אני אוהבת שקוראים לי מתוקה, זה בערך הדבר
הכי חמוד בעולם. חייכתי שוב. נכנסנו לסרט אמריקאן פאי 2. חשבתי
שזה בחירה די טובה לסרט, זה נותן השראה. לא שזה היה כל מה
שרציתי, בכלל לא, אבל אין מה לעשות, רציתי את זה.. מאוד..
נשיקה איתו זה חייב להיות הדבר הכי מדהים בעולם. הוא מהאנשים
האלה, המלאי ביטחון, שיודעים בדיוק מה הם שווים, ודואגים גם
להראות את זה, ועוד בלי להשתחצן. הוא חייב לנשק טוב. גם יש לו
שם של אחלה מנשק. אז סבבה לי. הסרט היה מצחיק, אבל לא היה
כלום. התבאסתי. מין, נהננו והכל, אני בטוחה, דיברנו והרצנו
דאחקות, אבל אי אפשר להכחיש שרציתי טיפונת יותר. אבל בדוגרי,
דייט ראשון אי אפשר הכי לצפות, במיוחד שלפני זה בקושי היינו
ידידים.
בכל מקרה, אחרי הסרט הלכנו לאכול איפשהו ליד. לא שאכלתי,
פאדיחות..  רק שתיתי. בסוף הוא ליווה אותי הביתה. זה ממש סבבה
שאנחנו גרים אחד ליד השני, וגם ליד הקולנוע. כל האנשים שיצאתי
איתם לפני גרו איזה חצי שעה ממני, וזה דופק, כי לפעמים קשה
להגיע. בדרך הוא דיבר די הרבה, לא על דברים חשובים במיוחד, אז
נגררתי למחשבות על אם אולי אולי הוא כן ינשק אותי בסופו של
דבר. נורא נורא רציתי וקיוויתי, ולמרות שנורא ניסיתי שלא, גם
ציפיתי.

הגענו לבית שלי ועמדנו בכניסה כזה, כמו בסרטים, וחשבתי על אולי
הוא ינשק אותי. רציתי להרביץ לעצמי, יענו, אני לא רוצה לחשוב
רק על זה כל הזמן!  אבל לא ממש יכולתי להשתחרר מזה, אז
וויתרתי. מחשבות זה לא דבר שאפשר להיאבק בו במיוחד, לפחות לא
להרבה זמן. זה עובדה. מישהו גם אמר לי את זה פעם, אני לא
זוכרת. בקיצור, פתאום היה איזה קטע שהוא מין הסתכל עלי, והייתי
בטוחה שהוא הולך לצרפת אותי. הסתכלתי עליו, הוא הסתכל עלי,
שמעתי במוח שלי את השיר "סו קיס מי..." , וכבר הכנתי את
השפתיים ואת הלב ואת הכל, הבטן שלי עשתה שמיניות באוויר. הוא
התקרב, התקרב עוד קצת, גם אני התקרבתי, והוא נתן לי נשיקה על
הלחי. אמר ביי והלך. כל כך התפדחתי!! אני לא בטוחה שהוא שם לב
שאני חשבתי שהוא הולך לנשק אותי, ומאוד קיוויתי שלא, אבל הייתי
בהלם. זה הכי פאדיחות בעולם. כבר הייתי בטוחה שהוא לא ירצה
לצאת איתי יותר!

שבוע. מניאק. לא אומר לי כלום. עובר לידי בביצפר, עושה לי שלום
עם הראש, לפעמים מחייך טיפה, אבל חיוך מתנשא כזה, וממשיך ללכת.
מניאק. כל יום בבוקר אני אומרת לעצמי שהיום כשהוא יעבור לידי,
אני יתעלם, או לפחות לא יחייך. וכל בוקר כשהוא עובר, וואלה,
איך אני לא מתעלמת, ואיך אני כן מחייכת. אני מרגישה כל כך ילדה
קטנה, חסרת אונים כזאת, ככה מולו. לא שהוא כזה גדול, כולה
שנתיים. הוא ביא' , אני בט'.
דיברתי על זה עם ידיד שלי, בשטויות קטנות כאלה טוב לדבר גם עם
ידידים, כי בנות מבינות והכל, ומפרגנות, אבל בנים לפעמים
מבינים מה עובר בראש של השני. אז דיברתי עם ידיד שלי. הוא
החליט כבר מזמן שכל מה שהוא רוצה ממני ומהדייט זה זיון. אז
ידיד שלי אמר שהוא ראה שמהדייט לא יצא שומדבר טוב בשבילו, אז
הוא לקח את הרגליים וברח. בקיצר, בלי לפגוע. אני בהכחשה, אני
חושבת. כי אם הוא היה רוצה רק זיון, הוא היה מנסה להוביל את
הדייט למקום כזה. והוא בכלל לא ניסה. סך הכל, מה הוא צריך דייט
עם איזה חמשושית מסכנה שלא יודעת מהחיים שלה?!
אוף, בנים. עם כזה דפוק. לא שבנות יותר טובות, בנות הם כלבות,
אבל עדיין..
עוד פעם הוא עבר מולי, אני חושבת שהסתכלתי עליו במבט קצת
מעוצבן, כי הפעם הוא לא חייך. בכלל לא חשבתי שקרה משהו. בהפסקה
אחרי זה ראיתי אותו מתחבק עם ידידה שלו, ובוכה לה על הכתף. לא
ידעתי אם ללכת אליו או לא, אבל חשבתי על זה שכמה שהוא מניאק,
זה לא יפה מצדי לא לשאול מה קרה, כי זה מה שהייתי רוצה שהוא
יעשה. הלכתי אליו. "מה קרה?" שאלתי בסתמיות כזאת. הוא הרים את
העיניים. כל הפרצוף שלו היה מלא דמעות, יכולתי לראות. הוא היה
נראה כ"כ עצוב, מיואש.. נורא כאב לי לראות אותו ככה. הוא ניסה
להגיד משהו, השפתיים שלו אמרו משהו לא ברור, והוא פשוט הוריד
את הראש בחזרה והמשיך לבכות. הוא בכה ברעש כזה, לא יכולתי
לראות אותו ככה. עמדתי שם עוד בערך דקה, ליטפתי לו את הראש
ואמרתי לו שאם הוא רוצה לדבר איתי, אני מניחה שהוא עדיין זוכר
איך קוראים לי.  שנאתי את עצמי שהכנסתי לכל הקטע משהו אישי,
אבל הייתי חייבת לעשות לו קצת סצנות. חוץ מזה, אני לא כל כך
בטוחה שאם אני הייתי עצובה ככה הוא היה בא לדבר איתי, אם הוא
בכלל היה שם לב אלי.
זה עשה לי מצב רוח מזה רע. חזרתי לכיתה ממש מעוצבנת, רציתי
להרוג מישהו. אחרי שנייה המורה נכנסה. הרמתי את הראש, וראיתי
שגם המורה עצובה. מה קורה לכולם היום? שאלתי את עצמי. חיכיתי
שהיא תגיד מה שהיא רוצה. אחריה נכנסה המחנכת שלנו, וביקשה
מהמורה לצאת. המחנכת שלנו ביקשה מכולם שקט, ובהבעה מאוד רצינית
אמרה לנו שעומר מיא' מת. בפיגוע. שלשום. הפסקתי להקשיב. חשבתי
שאני חולמת, סיוט נוראי כזה. הכרתי את עומר כי הוא היה אחד
מהחברים הכי טובים של אורי. שניהם באו לדבר איתי, וככה אורי
הכיר אותי ובסופו של דבר הציע לי לצאת. התחלתי לבכות, לא
יכולתי לעצור את עצמי. חשבתי על הפרצוף של עומר, וקיבלתי התקף
בכי. רצתי החוצה, לחפש  את אורי. בכלל לא חשבתי על כל הסצנות
שאני כבר שבוע מתכננת לעשות לו, לא חשבתי על כל התכנונים של
איך לגרום לו לקנא. פשוט יצאתי. לא שמעתי את המורה קוראת אחרי.
יצאתי החוצה, וראיתי אותו. הלכתי אליו. "אורי..." אמרתי לו
ברוך, כמה שיכולתי, מתוך הדמעות. הוא הסתכל עלי, הבין שאני
יודעת והמשיך לבכות. בינתיים הדמעות שלו כבר הפכו להיות שקטות,
דוממות. רק ממלאות את הפרצוף שלו בעצב נוראי. הוא חיבק אותי.
בכלל לא חשבתי על כמה זה מפתיע שהוא מחבק אותי. ידעתי שהכל בא
מכאב. חצי חיבקתי אותו וחצי התרפקתי, הוא היה גבוה. הוא בכה
ובכה. לא ידעתי מה להגיד. ניסיתי להרגיע  אותו, כמו שמרגיעים
ילד קטן, אבל זה לא במיוחד עזר. לא ידעתי מה לעשות.. נישקתי
אותו בראש וליטפתי אותו בראש. ראיתי שזה מרגיע אותו, וזה שימח
אותי. לא הבנתי איך אני בכלל יכולה לחשוב על זה שזה משמח אותי
עכשיו שהמגע שלי והנשיקות שלי מרגיעות אותו, אבל הבן אדם הוא
יצור אנוכי ואינטרסנטי, לדעתי, אז לא התפלאתי שזה מה שעלה במוח
שלי באותם רגעים. ניסתי להתנער מהמחשבות האלה, ולחשוב על עוד
דרכים להרגיע אותו. המשכתי ללטף אותו, ובינתיים הוא הרים את
הראש, ואמר לי תודה.. חייכתי אליו כמה שיכולתי, והנהנתי. זה
היה מובן מאליו שאני צריכה לעודד אותו. זה היה מובן מאליו שהוא
היה צריך את העידוד.

חזרתי הביתה. פתחתי את הדלת, זרקתי את התיק בכניסה, זרקתי את
הנעליים והלכתי לחדר. "יעל, הכל בסדר?" שמעתי את אימא שלי
קוראת לי. הדבר האחרון שהיה לי כוח אליו זה לאימא שלי. לא
עניתי. לא מרשעות או משהו פשוט לא היה לי כוח להזיז שומדבר.
שמעתי את הצעדים שלה, וידעתי שעוד שלוש שניות היא תהיה בחדר
שלי. 1, 2, 3. "יעלי?" היא נכנסה. "אויש מתוקה שלי מה קרה?!?"
איכשהו התחלתי לספר לה את כל הסיפור. היא הנהנה במשך כל הזמן
ואז בסוף אמרה לי "בואי."  לא הבנתי לאן בדיוק היא רוצה שאני
יבוא עכשיו, כשהיא יודעת מה קרה. היא לקחה את היד שלי והביאה
אותי לחדר השינה שלה. היא הוציאה מהמגרה אלבום תמונות שלה. היא
הראתה לי את התמונות שלה, והסבירה לי שזה היה בערך כשהיא הייתה
בגיל שלי, אולי טיפה יותר גדולה. בת 16 בערך. היא דפדפה די
מהר, וממש לא הבנתי מה היא מראה לי עכשיו אלבום תמונות, שמראים
חיים שלמים, כשכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה מוות. משהו שהרג
חיים שלמים. אחרי כמה דקות היא הגיעה לתמונה של איזה חמש
אנשים, חברים טובים שלה אני מניחה. היא העבירה את הידיים עליה,
וחייכה חיוך עצוב. "את רואה את זה שם, עם החולצה האדומה?"
הנהנתי. "זה עמיר". הסתכלתי עליה במבט שואל. באמת שלא הבנתי מה
היא מראה לי עכשיו תמונות שלה ושל חברים שלה מגיל 16. "הוא היה
הידיד הכי טוב שלי מכיתה ח'. כל יום היינו בביצפר ביחד, הוא
היה בא אלי ואני אליו, היינו מדברים על הכל. את כל הסודות שלי
סיפרתי לו. בעצם, בתקופה שהיינו הידידים הכי טובים, לא היו לי
סודות." "שהייתם, בעבר?" "חכי.." היא שמה את היד שלה על שלי,
לקחה נשימה עמוקה והמשיכה. "הוא היה יפה, את רואה. הרבה בנות
קינאו בי שזכיתי בו, אבל הם כל הזמן חשבו שאנחנו ביחד, ולא
הסכימו להאמין שאנחנו רק ידידים. אף אחד בעצם לא האמין לנו.
אפילו אימא שלי כל הזמן נדנדה לי בקשר אליו. באמת זכיתי בו,
אבל לא כמו שהם חשבו. לא כחבר, אלא כידיד, חבר אמיתי." היא
התחילה לעניין אותי. למרות שעדיין לא הבנתי מה הקשר, זה היה
פעם ראשונה שאני שומעת על העמיר הזה והסיפור איתו עניין אותי.
"הוא היה אחלה בן אדם. כיפי, בעל נשמה טובה. הוא היה עוזר
לאנשים כמו שאף אחד אחר לא עזר. הוא הבין אנשים, היה בו משהו
מיוחד. אבל מה שהיה הכי כיף, זה שבחיים בן אדם אחר לא ראה בי
בן אדם מיוחד כמו שהוא ראה אותי. הוא תמיד אמר לי כמה שאני
מיוחדת ולא רגילה." היא צחקה צחוק מזוייף קצת. קמטים החלו
להיווצר לה על הפנים כשהיא הפסיקה. ראיתי כמה שזה קשה לה
להיזכר, ולספר. "נו.." אמרתי בעדינות, לא רציתי להעציב אותה,
בחיים לא ראיתי אותה כ"כ עצובה, וזה נורא קשה לראות הורים
עצובים. לי לפחות. "יום אחד בכיתה י', רבנו. הייתה לו חברה
חדשה והוא הפסיק לשים לב אלי. הוא כל הזמן היה איתה, ובביצפר
הוא דיבר רק עליה. אז כן, הבנתי , הוא היה מאוהב ומסונוור, אבל
בכל זאת, רציתי קצת תשומת לב. אז כעסתי עליו. הוא צעק עלי שאני
סתם מקנאת ושחבל עלי ושאני ימצא לי מישהו אחר להתעלק עליו. כ"כ
כאב לי. בחיים לא נעלבתי כ"כ מבן אדם, בחיים לא. בחיים לא
הרגשתי כאב כזה גדול בחזה, הרגשתי שמישהו ניסר אותי לחתיכות
קטנות וקטנות, והקטע הכי נוראי זה שהם משייטות להם במרחק
סנטימטר אחת מהשנייה, אבל בשום פנים ואופן לא מצליחות להתחבר
אחת לשנייה. משהו מרחיק אותם." שוב לקחה נשימה ארוכה כזאת,
נאנחה והמשיכה. "כל היום בכיתי. זה היה יום שישי, והוא יצא עם
החברה הזאת לסרט. בדרך חזרה מהסרט לבתים שלהם, הם עברו בכביש
ראשי. הם כנראה לא שמו לב, הלכו, צחקו, ופתאום משאית התנגשה
בהם. הם עפו לשני הצדדים של הכביש בעוצמה כזאת שהרגה את
שניהם." לא הבנתי איך אימא שלי לא בוכה, אבל אז חשבתי שהיא
הדחיקה את זה במשך כל השנים האלה. "הדבר שהכי כאב לי, זה שלא
היה לי זמן להגיד לו כמה שאני אוהבת אותו. כמה שאני מצטערת,
כמה שהוא הבן אדם הכי חשוב לי בעולם, את כל מה שאני מרגישה.
הוא בחיים לא ידע."
חיבקתי אותה. לרגע הרגשתי כמו האימא, והיא הבת. אבל אז היא
התעשתה ואמרה לי "תשמעי מתוקה שלי, הסיבה שסיפרתי לך את כל זה
היא שמוות הוא דבר שקורה בחיים, קורה יותר מדי, אבל עם סיבה.
לא שעמיר היה צריך למות, לא שעומר היה צריך למות, אבל הם לא
מתו סתם. יש גורל, וזה היה גורלם. למות צעירים, אוהבים, אבל
למות. וכנראה שמוות זה לא דבר כזה טרגי, אם הוא קורה בצורה
טבעית לכל בן אדם..." שתקנו. "צריך לחשוב על מוות בצורה אחרת,
כי זאת הדרך היחידה להתגבר על הכאב שהוא מביא, לאנשים ולעולם
כולו. הם עכשיו בגן עדן, חושבים על כולנו, נשארים צעירים
ואוהבים. זה הגורל שלהם, להמשיך ולהביא את האהבה שלהם ואת כל
מה שהם לגן עדן, לכל העולם. להיות עם כנפיים זה תואר" הסבירה,
"התואר הכי טוב בעולם. תחשבי על עומר מביא אהבה ושמחה לכולם,
מלמעלה.. איך הוא היה?" היא עודדה אותי לדבר עליו, להוציא את
הכל החוצה. "הוא היה חמוד כזה, מלא שמחת חיים באמת." נזכרתי בו
רץ בביצפר, נזכרתי בו ובאורי הולכים וצוחקים על כל העולם.
נזכרתי איך בדייט אורי דיבר עליו עם חיוך כזה גדול. זה גרם לי
לחייך.
"הסיבה שלא קולטים מוות, שלא קולטים דברים כאלו, זה פשוט כדי
שיהיה יותר קל להתמודד. ברור, זה קשה, קשה מאוד, במיוחד
החודשים הראשונים, והוא יהיה חסר, וכולם ירגישו בזה, אבל בסופו
של דבר מרגישים אותו בפנים, וזה ההרגשה הכי חזקה שאפשר להרגיש.
אני עדיין שומעת את עמיר מדבר איתי. אני זוכרת כשהכרתי את אבא
שלך, עמיר לחש לי מבפנים שסחטיין, שוואלה איזה גבר מצאתי לי.
הוא זה שבסופו של דבר גרם לי להבין שאבא שלך הוא האחד. כשאני
ואבא שלך התחתנו, שמעתי אותו אומר לי מזל טוב. את מבינה, הוא
סלח לי. הוא ידע כמה אהבתי אותו. ובגלל זה הוא היה שם מבפנים
בשבילי."  

ישבנו וצחקנו. הדייט השני שלנו. לא נעים להגיד, לא נעים שזה
ככה, אבל מכל המצב החרא הזה כשעומר מת, אני ואורי נורא
התקרבנו. אחרי השבעה והכל, הפכנו לידידים טובים, ואחרי שסיפרתי
לו את הסיפור עם אימא שלי, נהיינו אפילו יותר והתחלנו לדבר
בטלפון. ואחרי כמה זמן הוא הציע לי לצאת שוב. הסכמתי. היה ממש
כיף בדייט, הסתדרנו ממש טוב. בדייט הראשון היה קצת מביך בגלל
שבקושי הכרנו אחד את השנייה, והתפדחנו קצת. אבל הפעם, אחרי
שעברנו את המוות הזה די ביחד ונהיינו ידידים ממש טובים, היה
הרבה יותר קל. הוא הסתכל עלי לרגע, ממש בעיניים, כשדיברתי.
"מה?!" שאלתי, חצי צוחקת. "כלום, תמשיכי מתוקה." איך לעזאזל
אני יכולה להמשיך לדבר אחרי שהוא קורא לי מתוקה? עם הקול העבה
שלו הזה, שאני רק שומעת ואני נמסה. "לא זוכרת כבר!" צחקתי. הוא
גם צחק והמשיך להסתכל עלי. הורדתי את העיניים. הוא הרים לי את
הראש, הסתכל עלי עוד קצת, וחייך. עצמתי עיניים ו..







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
E=MC2

לא סופי, אבל
אולי


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/3/02 2:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בובה תמימה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה