היום בכיתי.
לראשונה בחיי לא בכיתי כי כאב לי פיזית,
בכיתי כי כאב לי, כאב לי בלב.

היום בכיתי.
21 דמעות זלגו על לחיי היום.
דמעה על כל חייל, אזרח, אב, אם ותינוק שנרצחו ביממה האחרונה.
דמעה על כל מאות דמעות של בני משפחתו של ההרוג התורן.
21 דמעות קרות כליבו של הרוצח.
חמות כגופו של התינוק בפעימת ליבו האחרונה.
21 דמעות. כגילו של החיל שנרצח לפני כמה שעות בהגינו עליי,
עלינו.
21 דמעות. דמעות של יאוש, עצב, כאב, צער.
לא דמעות של תקווה, זו נשטפה עם הדם הניגר מפצע הירי בגופו של
הנער.
דמעות של ילד, מביט במרקע הטלוויזיה בעיניים מזוגגות. שומע את
שמות ההרוגים, יקירים שלא ישובו. יקירים שישכחו מחר מתודעתם
הסלקטיבית וצמאת הסקופים של הציבור והתקשורת.

עוד דמעה נזלה על לחיי.
דמעה לשנה הבאה, לקורבן הבא, לפיגוע הבא, ליום הבא.
דמעה מספר 22.
לא דמעה של תקווה, דמעה של כאב.

בכיתי גם על סבי.
סבי שנקבר רק לפני שבוע.
היום בכיתי.
בכיתי כשקראתי לראשונה את הספדו של אבי על אביו.
דמעה נוספת התגבשה והחלה נוזלת, דמעה 23.

היום בכיתי.
23 דמעות, ודי.