[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בובה תמימה
/
עננים ורודים

הם רקדו. בהתחלה ריקוד איטי, עדין. רגליהם היחפות נגעו בחול
הלח. ליטפו אותו, חיבקו אותו, הרגיעו אותו. גם הוא הרגיע אותם,
כל הנוף השקט הרגיע אותם. לכן הם באו לשם, להירגע. כולם יודעים
שהחיים זה דבר מלחיץ, ובמיוחד אותם. אבל רוב האנשים לא מוצאים
את הדבר הזה שירגיע אותם. הם מצאו שני דברים כאלה. אחד את
השני, ואת הים.
הוא חיבק אותה. שערה הלח התנופף ברוח הקלה, שריחפה מעליהם.
השמיים היו כחולים-סגולים-אדומים, והעננים היו ורודים. כמו
מרשמלו. איך הוא אהב את השקיעה, והיא, את הזריחה. היא טענה
שזאת תחילתה של יום חדש, והוא טען שהשקיעה היא אומנם הסוף של
היום, אבל היא מוציאה את כל הרע, ומכינה את הכל לטוב, שמתפרץ
בשקיעה. היא תמיד צחקה כשאמר לה את זה. "אתה רואה מתוק, אתה
מסכים איתי, למרות הכל." וחייכה חיוך של ניצחון.
שערה אחת נצמדה לפניה. הוא הסית את השערה, ליטף את פניה,
והחזיק בשערה. היא חייכה, ועטפה אותו בזרועותיה. נשיקה. ארוכה.
מתוקה. סופית. עננים כהים.
"אני הולכת" הלכה. השאירה אותו שבור. עם החול הרך והעננים
הורודים.
למחרת, באותו מקום, חיכתה לו. הוא בא, אוחז בידיו את נעלי
הספורט הישנות שלו. איך היא שנאה אותם. "תקנה נעליים חדשות.
תראה איך הם נראות!" "מה זה חשוב. הכי חשוב לי כשאני איתך.
כשאני איתך, אנחנו בים." הבינה. נישקה אותו. חיבוק ארוך וגדול,
פיצוי לאתמול. כמו כל יום, העננים החלו להיצבע בורוד. הוא ידע
שברגע שהעננים מתכהים, היא שוב תלך. ולמחרת שוב תחזור, ותחכה
לו. ותחבק אותו, בידיה השבירות, ותלחש לו שהיא אוהבת אותו. כמה
שהיא אוהבת אותו. ואז תלך.
הוא לקח את ידה, נישק אותה, והחזיק אותה חזק. כנאחז במשהו
שאינו רוצה שיעזוב אותו. כמו ילד קטן שנאחז ברגל אמו כשהוא
אינו רוצה שהיא תלך. הוא בכה חרישית. כמו הילד הקטן, שמודע
לעובדה שאין לו שום ברירה אחרת, והוא בוכה. זה לא מקל, זה לא
מכאיב, זה פשוט יוצא.
הוא ידע שהוא לא יכול איתה, עם כל הנטישות האלה כשהעננים
נהפכים כהים, אבל הוא ידע שיותר מכל הוא לא יכול בלעדיה. וזה
הרג אותו, לאט לאט.
היא שמעה אותו בוכה, והתעלמה. כמו אמא, שחייבת ללכת, אבל שומעת
את הילד שלה בוכה, והיא מתעלמת, כדי לא לחזור ולחבק אותו,
ולהרגיש את הכאב.
הוא רצה שתחבק אותו. שתרגיש את הכאב. שתבין. שלא תיקח אותו
מובן מאליו. שלא תתרגל לעובדה שהוא תמיד יהיה שם. הוא הסתכל
לשמיים. העננים התחילו להתכהות. הוא לא הבין אותה. היא אף פעם
לא הסתכלה על השמיים, אבל איכשהו, תמיד כשהלכה, והוא הביט בהם,
השמיים נראו באותו הצבע, והעננים היו כהים, בדיוק באותו גוון.
זה היה מין מיסטי. הוא אהב מיסטי. בה היה משהו מיסטי, מסתורי
מאוד. זה מה שמשך אותו אליה מההתחלה.

"אני הולכת." "טוב." נפל. נשכב על החול הרך, והביט בשמיים.
הפעם הם היו זרועי כוכבים. תמיד הם היו ריקים כשהיא הלכה.
כאילו היא רוקנה אותם מכוכבים. הפעם לא. כולם היו שם. אחד אחד.
הוא ידע. הוא הרגיש איך הם מעלימים את הריקנות שלו, את הבדידות
שלו. ספק מעלימים אותם, ספק ממלאים אותם. כוכב אחד זרח אליו
במיוחד, ומשך את מבטו. הוא נזכר בפעם הראשונה שהכירו. היא שכבה
על החול הרך, והוא, שטייל שם, חיפש כוכבים, שיעלימו את הריקנות
והבדידות שנהג לחוש באותו הזמן. פתאום הוא ראה אותה. הוא ניגש
אליה "תראי שם את הכוכב, והענן שמקיף אותו." היא חייכה. "כמו
חיבוק" פלטה. חייכו. לא כמו כל הבנות שניגש אליהם לפעמים בחוף.
הם היו מסתכלות עליו במבט של "בסדר.. אוקיי.. מה שתגיד.. מה כל
ההתבכינויות על השמיים?!" וממשיכות הלאה. המנומסות היו ממשיכות
בשיחה, אבל כמובן שרק מנימוס. לא משום עניין אחר, חוץ מלא
להעליב אותו. אבל הם לא ידעו כמה העליב אותו הנימוס המאולץ
הזה, יותר מאשר הישירות, מהבנות שפשוט תקעו מבט וקמו. אבל היא,
היא, התחברה אליו, למה שאמר. היא ישר הביטה למעלה, וחייכה.
"מדהים." הם אמרו ביחד. הביטו אחד בשנייה, וחייכו. הוא נזכר
איך הירח האיר על פניה, נתן בהם אור חיוור, אפילו יותר מכפי
שהיו מקודם. הוא זכר איך הריסים הארוכים שלה עשו צל על לחייה.
הוא זכר שהייתה לה מין הילה כזאתי מסביבה. זה לא היה נראה לו
מוזר כי הוא תמיד האמין בדברים האלה, אבל זה עדיין הקסים אותו
נורא. הוא לא חשב שהיא מודעת לעובדה שיש מסביבה הילה, היא
נראתה לו מהאנשים שבטוחים שהם מודעים לכל החסרונות והיתרונות
שלהם, ויודעים לנצל את היתרונות שלהם, אבל פעם מישהו שהוא הכיר
אמר לו שאנשים כאלה לא מודעים להילה שלהם. בכל מקרה, היא הייתה
בטוחה בעצמה, ולמרות שאהב את הביישניות בדרך כלל, אליה הוא
נמשך. אולי בגלל ההילה, אולי בגלל השמיים, העננים, הכוכבים,
ואולי בגלל הים. אבל משהו עשה את זה. בזה הוא היה בטוח.
ועכשיו, עכשיו הוא היה שבור. הוא ידע שהוא לא יוכל לחזור לשם
מחר, שהוא פשוט לא יוכל. הוא עצם את עיניו ונרדם.

"איפה הוא?!" חשבה לעצמה. היא נלחצה, למרות שלא רצתה להודות
בזה. תמיד חשבה על עצמה בתור מישהי רגועה, שלוקחת הכל באיזי,
ושהכל קטן עליה. היא לא רצתה להשתגע בגלל מישהו, בגלל זה היא
ברחה כל ערב. היא חיכתה. הסתכלה על העננים הורודים. הם כבר
התחילו להאדים. היא בהתה בשמיים במשך זמן. צעדי ריצה. הוא רץ
אליה. היא ממצמצת בעיניה. כבר חשבה שהוא לא יבוא, שנמאס לו
ממנה ומהפחדים שלה, ויותר הוא לא יבוא. מחשבות רגילות, שעולות
בכל בחור/בחורה שמגיע לדייט, או אפילו סתם פגישה, ומישהו מאחר
לו.., אבל אצלה, זה היה יותר מזה. היא חששה ברמה שאף בן אדם
שמאחרים לו לדייט לא יכול להבין. פותחת את עיניה לאחר המצמוץ
הממושך, והוא כבר קרוב, עומד מולה, מתנשף. "תקשיבי." נושם,
נושף. "אני לא יכול ככה. חשבתי על לא לבוא, לא יכולתי יותר.
כאילו, אני לא יכול יותר." "היא הניחה עליו יד. התרחק. "תשמעי
אותי. אל תפריעי. בבקשה. זה גם ככה קשה לי. בסוף באתי. לא
יכולתי לסבול את העובדה שאני מכאיב לך. אבל תראי, את מכאיבה
לי. בזה שאת באה כל  יום, ואז בזה שאת הולכת. את אוהבת? את לא
אוהבת? את אומרת שכן, אבל הולכת כל יום מחדש ועוזבת אותי לבלות
עם העננים הכהים. אז הנה. הספקתי לבוא היום שנייה לפני שהעננים
כהים לגמרי. אבל עוד דקה הם יהיו כהים. מה קרה שאת לא הולכת?
לא עוזבת אותי..!" הוא נסחף. היא עצרה אותו בשטף הנאום שלו.
"תשמע. זה לא מה שאתה חושב. אתה חושב שאני נהנית לעזוב אותך כל
יום?! לדעת שאתה נשאר לבד וחושב, עלינו, על העתיד שלנו? אם יש
אחד כזה? אני יודעת בדיוק מה אתה חושב. אני יודעת." "אז מה, את
בוחרת להתעלם?  להשאיר אותי עם הכאב? זה אוכל אותי את מבינה?!
אוכל אותי מבפנים! את יכולה להבין את זה!?!?!" הוא כבר ממש
צעק. היא התקפלה. הוא שמע את בכיה החרישי, ומיד נרגע, התרכך.
"אני.. מצטער..  לא התכוונתי לפגוע.." "אני יודעת. זה גם..
מגיע לי. תשמע, אני יכולה להסביר?" הקול שלה רעד.. הוא חיבק
אותה. "בואי לא נדבר בכעס...  " "תקשיב לי, ותקשיב טוב, אוקיי?
אתה צריך להבין את מה שאני יגיד לך עכשיו. הקטע זה ש.. " היא
נשמה עמוק. "ש.. אני לא יכולה להתחייב לך." "אני יודע, קשה לך
להתמודד עם מחויבות, דיברנו על זה, זה בסדר מצידי. כאילו זה
לא, אבל אפשר לעבוד על זה ולתקן את זה.. אם רק ננס-" "לא. לא
לזה התכוונתי. התכוונתי ש.. אני לא יכולה להתחייב.. לך. לך. "
הוא כמעט בכה. "מה זאת אומרת?!" הדמעות החניקו את גרונו. "זאת
אומרת שאתה פשוט יותר מדי טוב אלי. אתה כזה מושלם, יודע בדיוק
מה להגיד ומה לעשות, ומתי, אתה פתאום יודע הכל עלי, כל מילה
שאני רוצה להגיד, כל מחשבה שלי, את הכל אתה מבין ויודע מראש.
ואני פשוט לא יכולה ככה. זה יותר מדי קרוב בשבילי." "אני לא
מבין.. חשבתי שזה מה שאת רוצה..  את הקרבה הכי גדולה בעולם,
שיש לך בן אדם שאוהב אותך ומראה לך את זה כל הזמן, בכל הדרכים
הקיימות. את אמרת לי את זה פעם, זוכרת?" "כן. גם אני חשבתי שזה
מה שאני רוצה, אבל כנראה שזה לא מה שאני רוצה, אם אני לא
מרוצה" הוא נפגע. היא אמרה את זה בחוסר רגש. "את יכולה להגיד
את זה יותר ברגש!" נפלט לו. "הרגש שלי זה מה שמפחיד אותי!!"
"ואין שום דרך לתקן את זה? זה מה שאת אומרת? שאת בחיים לא
תתמודדי עם הפחדים שלך? רק תרחיקי ממך אנשים שאשכרה אוהבים
אותך? זה לא נורמלי!" "אתה חושב שלא הייתי רוצה לדעת את הפתרון
לכל הבעיות והפחדים שלי בחיים?! ברור שכן! אבל בשביל לתקן את
כל הפחדים שלי, ככה שאני לא יפחד יותר מקרבה כזאת עצומה, אני
צריכה לחזור אחורה בזמן, הרבה! ואני לא רואה פה מנהרת זמן,
אוקיי?!" "למה את מתכוונת?" "עזוב. אני לא רוצה לדבר על זה
עכשיו. " "אב-" "לא. אני לא רוצה לדבר על זה בכלל. אל תפגע, אל
תכעס, אל תעלב, רק תכבד את זה." "בסדר, בסדר." היא התרככה. הוא
חיבק אותה. הוא התיישב על החול הרך, היא בזרועותיו, בוכה על
כתפו. "ששש. הכל בסדר מתוקה." הם שתקו. הרבה זמן. הוא מלטף את
ראשה, היא בוכה על כתפו, שניהם מחוברים ביחד, על החול, מול
הים, והעננים כהים כבר מזמן. הוא הסתכל למעלה. גילה שהם כבר
כהים.  "תקשיבי. אם כדי שנהיה ביחד, אני צריך לבוא לכאן כל
יום, אפילו אם את הולכת, לא אכפת לי. אני אוהב אותך. אני רוצה
להיות איתך. אני יבוא כל יום. לא אכפת לי." הקול שלו נחלש.
"לא. אני לא רוצה שתבוא לכאן. אתה סובל. לא מגיע לך לסבול
בגללי. מגיעה לך מישהי שתרצה להיות איתך 24 שעות ביממה." זה
כאב לו. "רגע ואת לא רוצה להיות איתי 24 שעות ביממה?"  הוא ידע
שהיא לא מתכוונת לזה. הוא ידע. אבל הוא היה חייב לעשות סצנות.
הוא היה במצב כזה רגיש שהוא בכלל לא שם לב מה הוא אומר, מה הוא
עושה. רק רצה לשמור אותה אצלו. "אני מאוד רוצה. הלוואי שהייתי
יכולה. אבל החיים לא מאפשרים לי את זה. אל תכעס עלי. אני מנסה
לעשות מה שטוב לך. ואני חושבת ששנינו יודעים שלהיות איתי לא
עושה לך הכי טוב בעולם.." "את לא יודעת מה עושה לי הכי טוב
בעולם!!!  את לא מבינה שלהיות איתך זה מה שמחזיק אותי חי?! זה
הדבר הכי טוב שקרה לי!!!!!!!!  בסדר?!"  "אוקיי. אבל עובדה
שאתה באת לפה היום, ואמרת שאתה לא יכול יותר.  אז..  מה אתה
רוצה שנעשה?" "אני רוצה להיות איתך." אני רוצה להיות איתך גם.
"  חיבק אותה. שניהם ידעו שאין פתרון. אבל שניהם ידעו, שמחר,
כמו בכל יום, הם יפגשו, באותה שעה על החול הרך, עם השמיים
היפים והעננים הורודים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כשהייתי
אינסטלטור של
מפורסמים
פתחתי סתימה אצל
צביקה פיק
בביוב.
וגם אצל אריק
סיני.

יעקב פופק מתרפק
על העבר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/3/02 19:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בובה תמימה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה