לפעמים הצלקת שנשארה לה ממנו בלב היתה מקבלת מכה או משהו, ובכל
פעם שהצלקת שלה קיבלה מכה או משהו, הצלקת היתה נפתחת ונהפכת
לפצע מדמם מאוד, שנורא הכאיב לה. וכמה ימים היא היתה מסתובבת
ברחובות, בוכה מרוב כאב, ואחרי כמה ימים הפצע היה מגליד והכל
היה חוזר לקדמותו. היא תמיד חשבה שזה ככה, עד שהיא שמעה את
האגדה על גמד הרגשות. סיפרו לה שיש גמד קטן מאוד שנמצא בתוך
הבוידעם של הרגשות שלה, שנמצא מאוד עמוק ורחוק בתוכה, נעול
היטב, ורק לגמד הרגשות יש את המפתח אליו. והוא, הוא גמד לא
פראייר- הוא נכנס לבוידעם של הרגשות שלה מתי שהוא רוצה, ועושה
שם ברדק אמיתי. היא היתה אומרת שהיא מבולבלת, אבל כולם מאחורי
הגב שלה ציקצקו בלשון ואמרו: "ילדה מסכנה... היא לא יודעת...".
לפעמים, הגמד הזה היה מכווצ'ץ' את כל האושר שלה, עושה ממנו
כדור קטן ומעוך כזה, וזורק אותו ישר לתוך פח הזבל של הרגשות,
ומוציא במקומו את הכאב והכעס והמרירות וכל הדברים הלא ממש
סימפטיים שהוא, משום מה, נורא אהב. הוא היה מכבס ומגהץ אותם,
עושה להם אמבטיה ומייק אובר כללי, ושולח אותם אל מחוץ לבוידעם,
לשחק קצת עם הלב שלה, רעננים ונקיים. הם היו חוזרים מלוכלכים
ומסריחים מרוב חרטות ושנאה, והוא היה עושה פרצוץ מאוד לא מרוצה
ושולח אותם להתקלח שוב, עם הרבה סבון, וגם לנקות מאחורי
האוזניים.
אחרי כמה ימים, כשהיה נמאס לו לשחק איתם ולשלוח אותם להוריד את
הזבל של הרגשות ולשלוח אותם לשחק עם הלב, הוא היא לוקח אותם,
ונועל אותם בחזרה בארון בבוידעם של הרגשות. למה אתה האושר הוא
היה מכווצ'ץ' וזורק לפח, ואת הכאב והכעס והמרירות הוא היה רק
נועל בארון לקצת זמן, עד שיתחשק לו לשחק איתם שוב?
טוב, הרי כבר ברור שהוא הרבה יותר אהב את כאב ושות', אז מן
הסתם גם היו להם לא מעט פריווילגיות בבוידעם של הרגשות, ובגלל
זה הם היו יוצאים הכי הרבה. הכי הוא היה אוהב לשחרר אותם
בלילה, כשהיא היתה ישנה, והם היו מבקשים ממנו רשות לקחת איתם
גם את פחד ורחמים עצמיים, והם כולם היו הולכים אל הלב שלה,
שמייד קיבל הבעה נורא מסכנה, החזיקו ידיים, ועשו מסביבו מעגל.
הם התקרבו והתקרבו, עד שהם כבר ממש מחצו את הלב, ואז כאב גדל
וגדל, והוא נעשה כל כך גדול, עד שהוא נהייה קצת יותר גדול
מכעס, מרירות, פחד ורחמים עצמיים ביחד. אחר כך הם נעשו קצת
רעבים, אז הם נגסו חתיכות קטנות מהלב שלה, לעסו אותו טוב טוב,
ואחר כך חירבנו אותו בבית השימוש של הרגשות, שהיה ממש ליד
הבוידעם.


האמת היא, שהיא אף פעם לא קנתה את הבולשיט הזה על גמד הרגשות
והבוידעם והכל, ובצדק, כי כל אחד, יודה בזה או לא, לא היה
מאמין לסיפור כזה. והוא עוד יותר לא היה מאמין שהגמד הנוראי
הזה מקורב בצורה כלשהי לטוב- טוב ודן- דין, הגמדים החביבים
מהטלויזיה. ובצדק, כי הוא בכלל לא היה מקורב אליהם, הוא רק היה
לוקח לפעמים את גאווה ורמאות כבני לוויה יוצא לספר שהם קרובים
שלו, כי גם לו מגיעה קצת תהילה, לא?...
בכל מקרה, היא המשיכה לא להאמין לכל העניין הזה, והוציאה לשון
ארוכה וחלקלקה בכל פעם שמישהו רק העז לצקצק מאחורי הגב שלה
ולומר: "ילדה מסכנה... היא לא יודעת...".


אבל הכל השתנה ביום שני. מה קרה ביום שני? היתה לה יומולדת.
וגמד הרגשות החליט לתת לה מתנה ממש יפה ליומולדת: הוא נעל טוב
טוב את כאב, כעס, מרירות, וכל שאר הרגשות שהיא נורא שנאה, אבל
הוא, משום מה, נורא אהב, והוציא את שמחה, אהבה עצמית וכל שאר
החבר'ה הטובים מהבוידעם. הוא לא ממש שמח לעשות את זה, אבל הוא
החליט פעם בשנה לעשות עימה חסד ולהשאיר רגע בצד את תלאות העבר.
לרגע? ליום שלם! ואחרי חמש דקות שהרגשות הטובים והיפים בילו
להם בחוץ, זה כבר כל כך עלה לו על העצבים, עד שהוא כמעט
התפוצץ. הוא החליט לצאת החוצה מהגוף שלה, לשאוף קצת אויר צח
ולהתרחק מכל הזוועתונים המחרידים ששוטטו לה בגוף בדמות רגשות
רגשניים ויפי נפש. הוא נכנס לחלל האף שלה-הוא כבר התרגל לנזלת,
וגם נהייה קצת חבר שלה. הוא דפק על דופן האף שלה, כי כבר התחיל
לשעמם לו לדבר עם איזה גוש נזלת ירוק במיוחד. היא הרגישה עקצוץ
באפה, והתעטשה. לפתע, היא מצאה גמד קטן מאוד, מכוסה כולו בנזלת
וג'יפה, שרוע על הטישו שלה.
"את יכולה בבקשה להעיף אותי קצת פחות חזק בפעם הבאה?! אלוהים,
כמעט יצאו לי המעיים מהאף רק מההדף... תראו אותה... אני עושה
מעשה טוב בשבילה פעם בשנה, ואיך היא מודה לי?! כמעט והורגת
אותי! תודה באמת! ביום ההולדת הבא שלך, תזכירי לא להביא לך
מתנה!!! נאדה!!! גורנישט!!! פדחת בתחת, או איך שלא אומרים את
זה...".
היא הסתכלה עליו, ממצמצת בעיניה. פליאה, תמיהה וחשד התחמקו
מהארון שבבוידעם והתחילו לרקוד לה הורה ליד המוח.
"מי... מי אתה?!", סקרנות צעק מהארון, והיא איתו.
"אני... גבירתי... גמד הרגשות בכבודו ובעצמו.", השתחווה גמד
הרגשות, תוך כדי שניגב את בגדיו מהג'יפה שכיסתה אותם.
"א... אתה בכלל לא קיים! מה זאת, איזו מתיחה או משהו?! מה זה,
יצפאן הולך לצאת לי מאיזה ארון פה או משהו?!", שאלה.
"יצפאן לא, אבל חרדה כן!", אמר הגמד בחיוך.
"א... אתה... רוצה להגיד לי שאתה אמיתי?! לא, זה לא יכול
להיות... אני חולמת...", אמרה בקול רועד, וצבטה את עצמה.
"תגידי שלום לכאב!", צעק הגמד מרוצה מעצמו יותר מתמיד.
הכאב התפשט בזרועה, אבל הפעם, בניגוד לפעמים אחרות, הוא לא
נחלש תוך מספר רגעים אלא המשיך והתפשט לשאר חלקי גופה, לא מרפה
ממנה, אלא רק הולך ומתחזק מרגע לרגע.
"די... אתה... אתה... מספיק!!! לאאאאא!!!", צעקה. טירוף השתחרר
מן הארון, מחבק בידיו הגדולות את שאר חבריו. כעת, יחדיו, הם
היו כל כך חזקים, עד שהם הצליחו לחנוק את כל הרגשות הטובים
למוות, לפתוח את הארון, ולשחרר מתוכו את כל אחיהם הידועים
לשמצה.
"אני... אני אשים לזה סוף! כן!!! הא הא הא!!!", פתחה בצחוק
מטורף, כשטירוף גדל למימדים עצומים והשתלט על כל גופה, קובר
תחתיו את מוחה ואת ליבה.
היא אחזה בגמד הקטן, ובהינף יד אחד מחצה אותו כפי שמוחצים זבוב
מסכן ותו לא.
עכשיו, היא מאושפזת במוסד לחולי רוח, כי פעם גמד הרגשות היה שם
כדי להחזיר את כל הרגשות לתוך הארון שבבוידעם, אבל עכשיו הוא
לא.