פעם סיפרו לי סיפור עצוב על הים.
שהים זה בעצם זה בעצם גן עדן,
לשם הולכות כל הנשמות הטהורות.
הנשמות הכי טהורות, הן אלו שבלב האוקיינוס
צמוד לתחתית, אלה הם הכי קדושים.
אבל לא כולם מספיק טהורים בשביל להגיע למקום המקודש הזה.
יש את החוטאים, שיוצרים את העננים הם לא מקבלים את הגורל
שנגזר עליהם לשוטט בשמים ולהרהר במעשיהם ולזכור אותם.
אלה מהם שמבינים את מקומם ומקבלים אותו הופכים לעננים לבנים
רכים ויפים לפני שהם מתפזרים לכל ארבעת הרוחות.
אלה מהם שלא מקבלים את מקומם כועסים. אלה ירדו קשות על הארץ,
כאילו הם מנסים לחבוט בה. הם הנהרות הגועשים והמים השוצפים,
שזורמים בנהרות אדירים והם יעשו כן עד שהכעס שלהם יכלה את
עצמו,
ואז משנרגעו יזרמו בשקט בשקט אל הים מוכנים להיות מובלים.
ויסיימו את דרכם כזרזיף עצוב או מפל קטן שבוכה לתוך בריכה. הם
הבריכות הקטנות שאפשר לשבת על גדותם ולהעביר שעות פשוט בלהקשיב
להם זורמים, כאילו אומרים עכשיו אני מבין.
 אליהם הדרך כלל מצטרפים הספקנים. אלה היו מספיק טהורים בשביל
להרוויח את מקומם באוקיינוס אבל היו כאלה רק בגלל שאמרו להם
להיות כאלה, לכן הם לא בטוחים שהם מבינים. אלה הם אדי המים
שעולים מהאוקיינוס אל העננים. בשבילם ההבנה היא יותר נעימה,
כי הם רק נזכרים במה שהם כבר יודעים. בגלל זה הם יורדים
מהשמיים
בצורה של טפטופים קלים או פתיתי שלג, כאילו הם מונחים בעדינות

על האדמה שנייה לפני שהם נספגים לתוכה. הם יוצרים את הנחלים
שפשוט לא מפסיקים להדהים ביופיים ולא משנה כמה פעמים רואים
אותם.
אלה הם האגמים היפים שלצידם יושבים אחר הצהרים,
ומבלים עם אהוב או אהובה, הם מסיימים את דרכם
בעין מפלים מאושרים של הכרה.
 ואז יש את הגלים שכל הזמן קופצים אל החוף וחוזרים אל הים.
הם הנשמות החדשות של העולם, כי עם כל גל חדש שמגיע אל החוף
נולדת נשמה חדשה. ואני מסתכל אל כוס המים שלידי,
ושואל מעניין מי אלה.