- "אתה מבין?" - שפיגלר אומר לי. "המוות במדינה הזאת מוצה
  כבר, הוא לא מעניין, הוא לא איייטם. אתה מבין למה אני
  מתכוון? אין היום קיום למוות, אין היום קיום לאנשים
  שמתעסקים עם זה. גם אין למוות את הקסם שצריך להיות לו,
  ותאמין לי.... יש למוות קסם. אף אחד לא יכול לקחת מהמוות
  את מה שיש לו, את הניצוץ הקטן הזה שיש לו בעיניים" , הוא
  לוחש. "קח למשל את המוות באירופה, זה הלם שם, זה שוק
  טוטאלי. אתה בא לספרדי ברחוב, בברצלונה נניח. אתה אומר
  לו- 'חורחה מת' והאיש הרוס, האיש גמור, הוא לא יכול לדבר
  יותר. הוא מעולם לא האמין שדברים כאלה יכולים לקרות.
  'חורחה?' הוא צועק בתדהמה, 'אבל חורחה רק בן עשרים ושש!',
  הוא ממרר בבכי כמו ילד קטן. הוא לא יהיה מוכן לקבל את זה
  לעולם. זה המוות, ככה זה עובד, יש לו אלמנט של הפתעה
  שהוא מגיע... ".

אני שותק. אין לי מה להגיד. שפיגלר עוצר לקחת אוויר, בוהה
בשמיים לרגע אחד של ארגון רעיונות כללי וממשיך.
-"אין מה לעשות, פשוט אין", הוא מדליק סיגריה, "אנשים פה כבר
 לא מתרגשים מהמוות, הוא כל כך טבוע להם בחיים שהם כבר
 העבירו עליו סימולציות. אנשים פה כבר הרגו את כל מי שאיכפת
 להם ממנו, זה תוקף אותם בחלומות, אני אומר לך. אני, למשל,
 את כל החברים שלי מהצבא כבר דמיינתי מתים, אבל קומפלט,
 עם כל התוספות הנלוות. את ההלוויה שלהם כבר ציירתי, את
 אמא שלהם ואת אמא שלי כבר העמדתי מול הקבר, כולל הזווית.
 כתבתי להם כבר שירים, הכל היה סגור, כולל הצבע של המשקפיים
 שלי."

אני מסתכל עליו מופתע קצת.
-"תוריד את המבט המופתע שלך...", הוא אומר לי, "מה אני לא
 מכיר אותכם? מה אתם שונים ממני? זובי, זה מה שיש לי להגיד
 לך. כולם עושים את זה, כולם. זה לא תלוי בהם בכלל, זה
 האוויר המסריח שיש פה, ואנשים נושמים את האוויר הזה, מה
 עוד ינשמו?".

חייכתי. שפיגלר בעט באבן קטנה והטיס אותה על הכביש.
הוא היה עצבני.
- "שמע" , הוא אומר לי, "אני לא סתם מזיין לך תשכל, אני מנסה
  להעביר לך משהו חשוב. אנחנו חיים במקום לא נורמלי, ואנחנו
  צריכים להפנים את זה. אתמול למשל... אני מקריא לליהי שיר
  חדש שכתבתי, שיר אמיתי, רגיש, בלי ציניות, בלי התחכמויות,
  משהו מהלב. מה היא אומרת לי? היא אומרת לי - 'לא יודעת...
  נראה לי נורא נדוש כל העיסוק הזה בשכול...'. ככה. ככה היא
  אמרה לי ולקחה ביס ענק מהסנדוויץ שלה. המוות נדוש לה,
  אתה מבין? הבחורה עוד לא ראתה עולם, עוד לא קראה ספר
  אחד רציני בחיים שלה, עוד לא גירדה את הצפוי של העטיפה
  של המשמעות וזה מה שיש לה להגיד לי - נדוש. אתה מבין
  שהיא הייתה בטוחה שהיא צודקת? אתה קולט שיש בזה משהו
  לעזאזל? אתה יודע כמה שעות מוות הילדה הזו צברה בחיים
  שלה?"

לקחתי ממנו סיגרייה. ניסיתי לעצור מונית אבל הרחובות היו
מרוקנים.
- "נראה לי שאתה מגזים עכשיו..." - אמרתי לו.
- "מגזים ? " - הוא צעק. "עוד פעם אתה מקל על עצמך? תחשוב
  עלייה שניה. אתה יודע כמה הלוויות היא ראתה בטלוויזיה
  מגיל אפס? אתה יודע כמה פעמים היא ראתה תמונות של חיילים
  עם מסגרת כחולה מסביב כשהקריין מקריא את השמות שלהם,
  את הגילאים, ומסכם ב'יהי זכרם ברוך?', אתה יודע כמה טקסי
  יום זכרון ושואה היא צברה? זו בחורה מחוספסת, אני אומר
  לך, זו בחורה שהמוות כבר לא מדגדג לה את הרגש. הבחורה
  אוכלת את המוות לארוחת בוקר, עם מיונז, אז אל תגיד לי שאני
  מגזים... קח את הרוקסטאר הכי גדול בעולם ותחייה איתו
  לאורך זמן, גם אתה תפסיק להתרגש ממנו".

המונית עצרה לידינו.
-" לאן?" - הנהג שאל.
-"לרוטשילד." - השבתי.
-"זה נסיעה קצרה מדי..."- הוא נאנח באכזבה.
-"אתה יכול לעשות עיקוף אם בא לך..." - שפיגלר ענה לו עצבני.
-"אתה יודע מה אני שונא אצלכם?" - הנהג שאל אותי.
-"מה?".
-"שאתם שמאלנים מסריחים," - הוא אמר , "זה מה.".

שפיגלר התיישב על המדרכה, וצפה בשקט במונית מתרחקת.
-"אתה מבין?" , הוא שאל אותי , "אתה מבין או לא?".
התיישבתי לידו. יכולתי להרגיש את האלכוהול מערבב לי את שווי
המשקל. כל רעש קל של מכונית חולפת נשמע לי כמו ניסור מתכתי
של האוויר. כל התל אביב הזאת נראתה לי פתאום המקום הכי
פרובינציאלי בעולם.

-" בוא!" - הוא לפתע ניער את עצמו. "בוא אחריי... הולכים".
-"אני עייף שפיגלר" , ניסיתי, "אני שיכור, אני מטושטש ואני
 רוצה הביתה!", פיהקתי בדרמטיות.
-"ווינסטון צ'רצ'יל אמר פעם שאת ההזדמנויות הכי חשובות בחיים
 שלו, הוא החמיץ בגלל כוסית קטנה, וארבע קוביות קרח...". הוא
 פלט בזעם והתחיל ללכת מתוך ידיעה ברורה שאני אצטרף אליו.

אני לא יודע אם צ'רצ'יל אמר אי פעם משפט שאפילו מתקרב לציטוט
הזה, אבל אני יודע שאם שפיגלר רוצה משהו, אף אחד לא יעצור
אותו. קמתי, והתחלתי ללכת. שמעתי את הבעת שביעות הרצון שלו
והאצתי מעט כדי להשיג אותו. הוא הדליק סיגרייה, קילל את כל
נהגי המוניות, בכל העולם, הוריד מדבקה שהרגיזה אותו מפגוש של
מכונית חונה, וסימן איקס על השמשה האחורית.


- "פעם דפקתי מכות לערבי..." - הוא לחש לי. "סיפרתי לך על
   זה?".
- "לא" - עניתי.
- "זה היה בדיר אל בלאח, בתשעים ואחת. אני חושב שזה היה
 באוגוסט, אבל אני לא בטוח...  אני עומד לי על מגדל השמירה
 ושומר על הגזרה שלי, אל תשאל אותי למה. הייתי בן תשע עשרה,
 אמרו לי זאת הגיזרה שלך וזו הייתה הגזרה שלי. הגזרה שלי
 הייתה העולם שלי, הייתה הכל בשבילי, אתה יודע למה אני
 מתכוון. בקיצור, אני סוגר משמרת של חמש שעות, ואני עייף,
 העיניים כמעט נעצמות לי. מגיע הנון-נון עם החברה שבאים
 להחליף אותנו, אני פורק את  המחסנית ומתחיל לרדת  מהמגדל".

אני מסמן לו לעצור לרגע ונכנס לפיצוחיה. אני קונה לנו מים
מינרליים. שפיגלר ממתין לי בצד, מכונס בעצמו. הוא מביט ברצפה.

- "אבנים...", הוא אומר כשאנחנו ממשיכים ללכת, "אבנים מכל
  הסוגים, מכל הצבעים, בכל הצורות, זה מה שאני זוכר. אבנים
  שנופלות לי על הקסדה, מרעישות סביבי. אני מתמלא פחד,
  אני כמעט מאבד עשתונות, אבל נצמד לתרגולת. אני מכניס
  מחסנית של כדורי  גומי, תוך כדי שכיבה על האדמה. אני מנסה
  לירות  באוויר אבל אבן כבדה מפוצצת לי את היד ואני כמעט לא
  יכול להזיז את האצבעות. אני לא מצליח להפעיל את הנשק.
  אני צועק, אבל אף אחד לא שומע אותי בתוך הטרוף הזה.
  חמישה ילדים שעומדים בקצה  הסימטה  שלידי מזהים את זה.  
  'בן זונה!!' , הם צועקים -  'אנחנו נפתח לך את הצורה יא
  יהוד מסריח!'  והם מתחילים להתקרב אליי. שוויג הבחין בי
  והתעשת. הוא ירה חמש יריות באוויר, הרחוב התנקה. אחד
  הילדים הגיע עד פחות מחמישה מטרים ממני. ראיתי את זיק
  האימה שלו בעיניים כשהוא הבין שאני מזנק עכשיו מהרצפה
  ומגיע אליו, שאין לו סיכוי בכלל.  הוא נעצר בתדהמה, אני
  חושב שהוא השתין  במכנסיים."
-"אתה יכול להסביר לי למה אנחנו נכנסים לזה עכשיו?" - שאלתי.
-"אני קם, אני רץ אליו, אני לא מתעניין בכלום. הילד הזה רצה
 להרוג אותי, זה הדבר היחיד שרץ לי בראש, הילד הזה רצה
 לקחת אותי מהילדה שלי, מההורים שלי, אני רותח. אני שומע
 את הצעדים של שוויג, של קישלס, הם כולם אחריי.  אני לא
 מרגיש כלום, אני לא רואה אף אחד, אני מפוצץ לו את הצורה,
 בן אדם. אני בועט בו, כולם בועטים בו, אני נועץ את הנעליים
 הצבאיות  שלי בחזה שלו, בביצים שלו, אני אפילו לא שומע אותו
 בוכה. כלום. אני כלום באותו הרגע,  אני חיה פצועה, חיה
 פראית...  אני גומר לילד על הילדות שלו, על האהבה שלו
 לעולם, אם הייתה לו אחת כזאת לפניי".

     שפיגלר ממשיך ללכת בצעדים מהירים. העיניים שלו רושפות
גיצים. הוא כועס. הוא כועס על העולם, הוא זועם על עצמו. משהו
לא מסתדר לו... 'זה לא היה אמור להיות ככה', נדמה לי שהוא
ממלמל לעצמו בשקט. הוא לא מעיז להסתכל לכיווני.

-"מה ההבדל בין ערבי לטרמפולינה?" - אני שואל.
-"שאסור לקפוץ יחף על הטרמפולינה..." - הוא משיב.

אנחנו לא צוחקים. פעם היינו, היום לא... זה גם לא היה אמור
להיות מצחיק. אני לא יודע מה זה כן היה אמור להיות. אני רק
יכול לשער.

-"אנחנו דפוקים!" , הוא מסנן.
-"אנחנו לא משהו..." - אני אומר.
-"אנחנו דפוקים אה?" - הוא שואל, "אני לא ממציא את זה?"
-"אנחנו דפוקים לגמרי, מהשורש. אנחנו לא מבינים אפילו כמה".

אנחנו חוצים את שדרות חן. שפיגלר מביט סביב בחוסר מנוחה.
-"שבילי אופניים הם עשו פה, אתה מבין?" - הוא צוחק.
-"לאן אתה לוקח אותי?  תגיד...".
-"שבילי אופניים. רעיון גדול! איך שאתה יוצא מהשדרה הזו
 מישהו נכנס בך חזיתית, אבל פה, ברחוב הזה אתה מוגן. ראש
 העיר אירגן לך אשליה, אתה יכול להאמין בה. זה אפילו מומלץ.
 קח את האופניים שלך לקייטנה של שדרות חן, סע בהם הלוך
 ושוב, תביט בעצים, תחייך לספסלים, תרמוז רמיזות בוטות לכל
 הבחורות עם הכלבים הגדולים.... אתה מבין או לא? אתה מבין
 כבר את התרמית הגדולה שאני מדבר עליה? אתה איתי?"
-"אני רוצה לדעת לאן אנחנו הולכים" - אני עונה ביובש.
-"אנחנו הולכים למקום היחיד שאנחנו צריכים ללכת אליו" -  הוא
 אומר לי, "זה לאן אנחנו הולכים".

     בחורה צעירה ועליזה חוצה את הדרך מולנו. המבטים שלנו
מצטלבים. אני חושב שהיא רואה את התסכול שבעיניים העייפות שלנו.
נדמה לי שמשהו בנו מטריד אותה, לשנייה אחת קצרה. היא חולפת
הלאה, היא מחייגת בסלולרי. יש לה מישהו שאוהב אותה,
אני מניח. יש לה משכורת קטנה וחלומות גדולים. היא לא קוראת
עיתונים בימי חול, אבל בשבת היא כן. היא שומעת שלמה ארצי, היא
בוהה במילים הקטנות, היא חולמת על הטיול הבא שלה לניו יורק.
היא מלטפת את הזיפים של אהובה, הוא מחייך אלייה חזרה. מחר
הוא במילואים.


-"ראיתי פעם כתבה על זונה אמסטרדמית," - שפיגלר שובר את
 השקט, "היא הייתה צעירה כשהיא נשאבה אל המקצוע, הייתה
 צעירה מאוד... בכל אופן, היא הייתה אדם עצוב, ראו את זה
 עלייה."
-"אתה יודע לאן אנחנו הולכים?"- שאלתי.
-"והכתב הבן זונה הזה, שלא יודע לזהות סבל, שלא יודע להרגיש
 אותו, הוא שואל אותה על הלקוחות שלה. הוא שואל על מחירים,
 על תדירות, על מקרים של אלימות קשה. היא עונה לו המסכנה.
 מה היא יודעת מהחיים שלה? היא בסך הכל כתבה בפריים טיים,
 זה מה שהיא, היא  בסך הכל זונה. היא מוחה דמעה מהעיניים
 שלה, המצלמה מתמקדת בה, סוחטת ממנה את כל מה שיש לה.
 הכתב מוציא מטפחת מהכיס ומגיש לה אותה, הנחש...  אני יושב
 מול המסך ואני לא מבין כלום"
-"מה זה קשור עכשיו שפיגלר, לעזאזל? מה קורה לך?"
-"זה קשור!" - הוא מסנן אליי בזעם כבוש. הוא עוצר לרגע
 ומסתכל עליי. "אני כמעט הרגתי אותו בן אדם.  אני בועט בו
 ובועט בו, אני מקלל, אף אחד לא מעיז להתקרב אליי... אני
 שומר על הגזרה שלי, אני מגן על עצמי, אני ילד בן תשע עשרה.
 הכל קשור, אין מה לעשות... הכל קשור...".

     אנחנו חוצים את הכיכר. שפיגלר מתנודד באלכסון. גם אני.
הרחובות ריקים, כל כך ריקים. איך העיר שלך נראית אחרת בשעות
הלא חשובות האלה. איך אותם מקומות מגלים לפתע את עצמם
מחדש כשאתה שיכור. אנחנו עוצרים. שפיגלר מביט בשמיים ושותק.
הוא מציץ בשעון, הוא נראה מהורהר, אפילו יחסית אליו.

-"תמיד רציתי להיות פה כשאין אף אחד. ואם אני שיכור, אז זה
 הרבה יותר טוב אפילו" - הוא אומר.
-"אתה לא נורמלי..."
-"אז מה? אז מה אם אני לא נורמלי? אתה כן? אולי תשתוק
 שנייה ונשב? אולי נשב שנייה ונשתוק? אולי נגיד לאיש הזה כמה
 מילים בלי שאף אחד שומע אותנו? בלי שכל המטומטמים מבזבזים
 את המילים שלנו ושלהם? מה אתה אומר? אולי נשב פה קצת
 ונדבר כמו ילדים גדולים עם אחריות מינימלית? "
 אני מתיישב לידו. הפעם אני מסכים.
-"כמה פעמים עברתי ליד המציבה הזו והמשכתי הלאה כאילו לא
 קרה כלום. כמה פעמים ראיתי את  כל הילדים עם מדי החאקי  
 המזויינים שלהם שרים שירי 'בא לי לבעוט בכם'. כמה פעמים
 שמעתי את כל הסיסמאות הריקות האלה, כמה פעמים רציתי לגשת
 ולא יכולתי. כמה פעמים רציתי לבקש ממנו סליחה ולא הצלחתי,
 כמה פעמים רציתי להגיד לו שהכל התחרבן אחר כך... שאחריו
 כבר לא הצלחתי להרגיש חלק ממשהו, שטבעתי בים של קלישאות
 חלולות..." - הוא צוחק צחוק עמום.
-"רצחו שלום בכיכר!" - אני אומר.
-"מורשת..." - הוא לוחש בבוז. "שרים שירי דיכאון. את אביב
 גפן הביאו, את ההיא מהשיר ההוא. מתרפקים עליו כמו לוזרים,
 כמו ההיפים של הסבנטיז רק בלי הנשמה, בלי האמונה. זה
 מורשת זה? זה מחוייבות לרעיון? מורשת בתחת שלי, זה מה
 שיש לי להגיד לך...".

     שפיגלר עולה במדרגות לעירייה. הוא מרים אבן וזורק אותה
אל הכיכר. הוא יורד באיטיות, הוא מסתכל עליי. אני מסתכל
ימינה, גם הוא. לפני שעתיים הוא ישב על הכסא הקבוע שלו
בבאר, שיקשק את הג'יימסון השלישית של הערב וחיפש זיון.
לפני שעתיים וחצי הוא לחש מילים גסות באוזן של ילדה בת
שמונה עשרה, סיפר לה שהוא טייס קרב. בתשעים ואחת הוא
דפק מכות לערבי. מאז תשעים וחמש הוא שותק, הוא לא מדבר
פוליטיקה. העיניים שלו כבות כשמישהו רק מתחיל לגעת בנושא,
הוא קם והולך. 'אני לא שייך לעניין הזה' - הוא מסנן בזלזול.
הוא חולם על ניו יורק בסתיו, למרות שהוא יודע שהוא לעולם יהיה
זר בה. הוא חושב על דירת חדר קטנה בפאריז,גם אם אף פעם
הם לא יראו בו אחד משלהם. אולי זה מה ששפיגלר מחפש, לא
להיות שייך. הוא עשה את זה פעם אחת ונכווה, הוא לא אוהב
לעשות את אותה הטעות פעמיים.
     אנחנו יושבים על גרם המדרגות. אני קורא את ההספד על
לוחות האבן. שפיגלר נועץ את עיניו בנר נשמה שנשאר דולק
מהבוקר, כנראה. הוא קם ובועט בו, אני לא מגיב. כל התמונות
האלה שעוברות לי בראש, כמו בסרט ערוך היטב, אני לא מצליח
להחביא אותן.

- "גמרו לי על המילים..." - הוא אומר.
- "לך? שלך יגמרו על מילים?"
- "לי כוסאמק... לי הם גמרו על המילים, זאת האמת. כבר הרבה
 זמן אני מתכוון להגיע לכאן. כבר הרבה זמן שמתחשק לי לשבת
 פה לרגע בלי להיות חייב משהו למישהו, בלי לזרוק את השורות
 הנכונות. ועכשיו... עכשיו נגמרו לי המילים, נעלם לי
 המונולוג, אני לא מסוגל להגיד לו כלום, אתה מבין? כאילו את
 הכל כבר אמרו לפניי, את הכל כבר עיוותו, הלאימו, ניסחו,
 זייפו.האיש הזה היה יקר לי, הוא היה התקווה שלי, זה מביך
 אותך שאני מדבר ככה?"
- "לא יודע... אולי אם לא הייתי שיכור אז הייתי מאפס אותך.
  אבל עכשיו לא איכפת לי שאתה ככה. האמת היא שאני מרגיש
  שזו הפעם הראשונה שלי במקום הזה..."

שפיגלר צוחק. הוא לוקח את בקבוק המים המינרליים ומתיז אותם
על פניו. הוא מוציא סיגריה, מסתכל עליה ומחזיר אותה חזרה
לקופסא. הוא מקיף את המציבה, נעמד מולי. הוא מלפף את ידיו
מאחורי העורף.

- "האמת היא כבוד ראש הממשלה..." , הוא אומר בשקט, בטון
  רגוע, "האמת היא שאני כבר לא יודע כלום. אתה מבין אותי?  
  האמת היא שמאז שההוא ירה בך אני כל הזמן מרגיש שעובדים
  עליי, זה לא יוצא לי מהראש. הם עובדים עליי, הם יורקים לי
  בפרצוף, הם משתינים עליי בקשת צבעונית, אני מקווה שאתה
  מבין על מה אני מדבר"
- "הוא מבין" - אני אומר - "הוא מבין יפה מאוד". שפיגלר
  מחייך.
- "היית פעם בדיר אל בלאח, ראש הממשלה?"
- "הוא היה, בטח שהוא היה..."
- "יופי. זה טוב... " - שפיגלר מרצין. "אז תגיד לי משהו אחד
  אם בא לך. תצעק אפילו, תצא לרגע ותלחש לי, תיקח מונית
  ספיישל לכיכר, אני אשלם. אני רוצה שתגיד לי אם ראית פעם
  את חוף הים שם?!  איזה ים יש שם ראש הממשלה, אתה נגנב...
  אין שם מציל מסריח שיתקע דגל אדום כי לא בזין שלו להתאמץ
  היום. אין שם נודניקים עם מטקות שדופקים לך בראש. אין שם
  כסאות נוח, אין ארטיקים במאתיים שקל, כלום - רק ים...
  רק רצועת חוף פרוצה, כחולה, בתולית"

ראש הממשלה שתק. גם אני שתקתי. שפיגלר ניגב את עיניו בחולצה.

- "אז אולי תסביר לי איך זה שבסוף אוגוסט, כשבחוץ שלושים וחמש
  מעלות, ילדים הולכים לזרוק אבנים? יש לך תשובה בשבילי על
  זה? כי זה מטריד אותי. ואיך זה שבשיא החום, כשאמא שלי
  מארחת את החברות שלה בסלון הממוזג, הילד שלה דופק
  מכות רצח לילד של מישהי אחרת? יש לך הסבר בשבילי ראש  
  הממשלה? כי זה אוכל אותי... אני אולי נראה לך אחד שלא
  מתעסק עם הדברים האלו, אבל זה לא נכון. זה אוכל אותי
  מבפנים... כי חברה שלי, שאני אוהב, היא כבר לא מתרגשת  
  מהמוות. אתה מבין אותי או לא??".

הוא מתיישב לצדי, העיניים שלו אדומות.
- "אני מביך אותך?" - הוא שואל.
- "לא יודע." - אני עונה - "אולי, אולי לא. אני באמת לא
  יודע..."
- "הייתי צריך לקחת ממנה מספר טלפון" - הוא ממלמל בשקט.
- "ממי?" , אני שואל.
- "נו, אתה יודע ממי... מהג'ינג'ית המדהימה הזאת שישבה לידך
   עם הג'וני ווקר".

אני מסתכל על אבני הבזלת. אני לא יודע מה להגיד...
שפיגלר בוהה בשמיים.
-  "עזוב... ", הוא אומר, "מה זה חשוב?  יש עוד הרבה דברים
    שהייתי צריך לעשות..."