עמנואל ותמרה היו תאומים, הם חיו עם אבא שלהם, אחרי שאמא שלהם
ברחה מהבית עם מתופף.
עם חיו בפרברים היפים, והיה להם טוב בחיים כעיקרון.
עד ליום שאבא שלהם התחתן מחדש, גם אז למספר חודשים היה בסדר.
אבל משהו נראה להם תמיד חשוד באמא החדשה שלהם.
אבל זה היה רק חשד, והם לא התייחסו אליו במיוחד עד לאותו
יום....
באותו יום הכל היה כרגיל הם גלשו באינטרנט שיחקו בפלייסטישן
וסתם נהנו.
הם ירדו למטה למטבח להכין משהו לאכול במיקרוגל.
ואז מעבר לדלת הם שמעו את אבא שלהם אבא שלהם ואת האמא החורגת
שלהם מדברים.
"תשמע אני כבר לא יכולה לגדל אותם, הם לא הילדים שלי!"
"אבל הם הילדים שלי, אני לא יכול לעשות את זה."
"אני יודעת שהם הילדים שלך, אבל אתה עדיין תוכל לראות אותם."
"אני לא יודע... אני צריך לחשוב על זה... אנחנו נמשיך לדבר על
זה כשאני אחזור."
"אבל אני רוצה לדבר על זה עכשיו!"
"אני לא מוכן לשמוע את זה, אני לא שולח אותם לפנימיה צבאית!"
מאחורי הדלת עמנואל ותמרה עצרו את נשימתם.
הם הסתכלו אחד על השניה ועלו חזרה לחדר שלהם.
"תמרה את שמעת את זה?"
"ברור ששמעתי את זה עמנואל! מה אני נראית לך חירשת?!"
"מה אנחנו נעשה?! אני לא רוצה ללכת לפנימיה צבאית!"
"על תדאג אחי היקר, אבא לא אתן לאישה הזאת לשלוח אותנו לפנימיה
צבאית."
"אבל אבא נוסע עכשיו לחודש, בגלל העסקים שלו."
"היא לא תעז לעשות כלום כשאבא לא פה."
"בסדר אני מקווה שאת צודקת."
ובזה נגמרה השיחה שלהם.
למחרת אבא שלהם נסע, אחרי שחיבק אותם והבטיח שהוא יתקשר.
עברו בקושי שעתיים ואז האמא החורגת שלהם הופיעה בדלת חדרם.
"תתלבשו אנחנו הולכים לקניות בעיר."
"אמא, למה אנחנו גם צריכים ללכת?! אנחנו יכולים להישאר כאן?"
"לא אתם לא יכולים, אתם שניכם באים איתי."
תמרה התלבשה וראתה את עמנואל מכניס משהו לפאוץ שלו.
עם ירדו למטה ונכנסו לאוטו, אמא שלהם לקחה אותם ממש למרכז
העיר, תוך כדי נסיעה בסיבובים.
תמרה ועמנואל ניסו להסתכל איפה הם, אבל הם אף פעם לא היו כל כך
רחוק מהבית.
אמא שלהם עצרה מול חנות כולבו ענקית.
"תרדו ותחכו לי בכניסה, אני הולכת למצוא חנייה."
"בסדר אמא" אמרו שניהם ביחד.
הם ירדו ועמדו ליד הכניסה בערך שעה, עד שנמאס להם.
"תמרה לא נראה לי שהיא הולכת לבוא."
"כן גם לי לא, נו אז מה עושים?! הולכים למשטרה?!"
"עזבי אותך משטרה, היא פשוט תגיד שהיא לא מכירה אותנו."
ואחרי שהוא אמר את זה ירד עמנואל לשפת הכביש ונתן שריקה חדה.
מונית צהובה עצרה בחריקה מולם.
"קדימה תמרה תיכנסי."
"אין לנו כסף דביל, איך אנחנו אמורים לנסוע?"
עמנואל הכניס את היד לתוך הפאוץ שלו והוציא חבילה של שטרות.
"מה אמרת על כסף בדיוק?!"
"מאיפה השגת את הכסף הזה?"
"את זוכרת שסבתא באה?! אז כשאת בזבזת את הכסף על ממתקים, אני
שמרתי אותו."
"חכם עמנואל, מאוד חכם."
הם קפצו לתוך המונית ונתנו לנהג את הכתובת.
אחרי נסיעה של חצי שעה בערך הם עצרו מול הדלת של הבית שלהם.
עמנואל שילם לנהג, ותמרה ראתה שכמעט ולא נשאר לו כסף.
"על תדאג עמנואל, פעם הבאה שסבתא תבוא, אני אחזיר לך את הכסף"
חיוך התפשט על הפנים של עמנואל.
הם ניגשו לדלת וצלצלו בפעמון.
אמא שלהם פתחה את הדלת, והבעת פנים מופתעת על פניה.
הבעת הפנים שלה השתנתה מהר מאוד לכעס.
"איפה הייתם?! חיפשתי אותכם במשך שעה! אתם יודעים כמה
דאגתי?!"
" אבל אמא...."
"אני לא רוצה לשמוע אפילו!!! כעונש אתם שניכם לא מקבלים ארוחת
ערב היום!"
עמנואל ותמרה הלכו שניהם עצובים לחדר.
והלכו לישון רעבים.
למחרת אחרי ארוחת הבוקר, אמא שלהם הופיעה שוב בפתח של הדלת.
"בגלל שאתמול נעלמתם לי, לא הספקתי לעשות קניות אז קדימה בואו
אין לי זמן."
תמרה הסתכלה על עמנואל וידעה שאין לו כסף.
הם עוד פעם נכנסו לאוטו ונסעו לעיר הגדולה.
הפעם אמא שלהם עצרה מול קניון ענק ממש במרכז העיר.
"תחכו לי פה בלי לזוז! אני מחנה וחוזרת!"
הפעם תמרה ועמנואל  חיכו בקושי חצי שעה עד שהם התיאשו.
"טוב אז מה אנחנו עושים הפעם?!"
"לא יודע תמרה, נגמר לי הכסף."
"טוב אין ברירה, בוא נמצא את התחנת משטרה הקרובה."
"בסדר תמרה תובילי"
הם התחילו ללכת ברחובות העיר, עד שניצנוץ צד את עינו של
עמנואל.
"תמרה חכי רגע, את רואה מה שאני רואה?!"
"כן עמנואל, פנטיום חמש 2500 עם מסך 21 אינץ שטוח."
"אנחנו חייבים להיכנס תמרה!"
"בסדר אבל רק לדקה אנחנו חייבים להגיע למשטרה."
מה שתמרה ועמנואל לא ראו, זה את השלט הגדול שהיה תלוי על
הבניין.
שלט שהיה כתוב אליו בכחול זוהר: מיקרוסופט
עמנואל התיישב ליד מחשב ותמרה התיישבה ליד מחשב.
עמנואל התעסק בעיקר בתיכנות ופשוט גלש להנהתו, בתוך כל הקודים
המסובכים.
תמרה הייתה ילדה יותר פשוטה, היא פשוט שיחקה בדום 37.
הם ישבו שם והתעסקו עם המחשבים, במשך שעה ארוכה אף אחד לא
הפריע להם.
עד שפתאום הם הרגישו יד על כך אחת מהכתפיים שלהם.
הם הסתתובבו שניהם ביחד והסתכלו למעלה.
הם ראו בחור נחמד לא גבוה במיוחד, עם משקפיים ומבט יורמי.
"שלום אני ביל, אני רואה שאתם נהנים מהמחשבים שלי!"
"כן אדוני, אני מקווה שלא איכפת לכם, אני ואחותי פשוט שיחקנו
קצת, בגלל שאיבדנו את אמא שלנו."
"לא אין לי עם זה בעיה בכלל. להפך הייתי רוצה שתבואו ותראו
איזה דגם ניסיוני של מחשב.
העניים של עמנואל ותמרה נדלקו, מחשב חדש ונסיוני, זה היה פשוט
חלום.
"בוודאי שנבוא, אבל אין לנו הרבה זמן, אנחנו צריכים ללכת
למשטרה אחרי זה."
"על תדאגו זה לא יקח הרבה זמן!"
עמנואל ותמרה קמו מהכיסאות שלהם ופנו אחרי האיש הנחמד.
הוא נכנס למעלית ועלה לקומה ה47, שם התחיל ללכת במסדרונות
חשוכים ומפותלים.
עמנואל ותמרה הסתכלו אחד על השניה בחשש, משהו התחיל להיראות
להם חשוד.
"אדוני זה עוד רחוק?"
"ממש לא ילד חמוד, זה ממש מעבר לפינה."
הם עברו את הפינה, ביל פתח דלת ונתן לעמנואל לעבור.
ומיד לאחר שעמנואל עבר הוא סגר את הדלת מהר ונעל אותה.
תמרה קפצה אליו מהר והתחילה להרביץ לו עם האגרופים הקטנים
שלה.
"תירגעי ילדה קטנה, שום דבר רע לא יקרה לאח שלך."
הוא תפס את תמרה בידיים ומנע ממנה להמשיך להרביץ לו.
"אז למה אתה עושה את זה?! מה אתה רוצה מאח שלי?!"
"אח שלך הוא גאון, אני אשחרר אותו מיד כשהוא יסיים לנקות את כל
התכונות שלנו מבאגים."
תמרה הסתכלה אליו בהלם מוחלט, היא התחילה להבין מה קורה.
"אבל זה יכול לקחת שנים! אתה חייב לשחחר אותו מיד."
"לא נראה לי חמודה, וההתנהגות שלך תקבע איזה יחס הוא יקבל, עם
תהיה בסדר הוא יקבל טיפול טוב, לא תהיה בסדר אז..."
"אתה רשע!!! אתה בן אדם אגואיסט ומרושע!!!"
"אל תדאגי ילדה הכל יהיה בסדר."
וככה הוא תפס את תמרה וסחב אותה משם לחלק אחר של הבניין.
בנתיים בצד השני של הדלת, עמנואל לא שם לב לכלום, הוא הסתכל על
המחשב במרכז החדר.
זה היה מחשב שהוא היה יכול רק לחלום אליו.
הוא לא ידע מה לעשות, הוא הדליק אותו וראה את הצבעים הנהדרים,
על המסך המתקדם.
ואז הוא נזכר באחותו.
"תמרה בואי תראי איזה מחשב אדיר."
אבל לא הייתה תשובה, עמנואל קם מהמחשב והלך לדלת וניסה לפתוח
אותה.
אבל שום דבר לא עבד, הוא דפק אליה בחוזקה וצעק לעזרה, אבל לא
היה מענה.
לאחר כמה דקות הוא שמע רעש מחוץ לדלת.
חריץ קטן לעניים נפתח והוא ראה את הבחור עם המשקפיים מציץ.
"קדימה תתחיל לעבוד בחור צעיר, עם אתה רוצה שאתה ואחותך תצאו
מכאן חיים!"
"לעבוד?! מה אתה רוצה שאני העשה בדיוק?! אני לא מבין?!"
"אתה עכשיו תמצא ותתקן את כל הבאגים, בכל המערכות הפעלה שאי
פעם יצרנו."
"אתה מטורף, זה לא אפשרי זאת עבודה לשנים, ואני לא מספיק חכם
בשביל זה."
"אני ראיתי אותך עובד למטה! אתה מסוגל לזה, עם אתה רוצה לראות
את אחותך עוד פעם כמובן."
עמנואל ראה שאין לו בררה אז הוא הלך למחשב והתחיל לעבוד.
לאחר כמה ימים, תמרה התחילה להביא את האוכל לעמנואל.
"עמנואל איך אתה מתקדם?"
"תמרה זאת את?! כמה טוב לשמוע את הקול שלך!"
"כן גם שלך! מה קורה הכל בסדר?"
"זה בלתי אפשרי תמרה, אני הצטרך שנים בשביל לפתור את כל התקלות
שהם עשו עם התוכנה הזאת."
"אני סומכת אליך עמנואל, אבל בכל מקרה אני החפש דרך אחרת."
"טוב תמרה כדי שאני החזור לעבוד."
וככה עברו להם הימים, שבוע ועוד שבוע, והבחור עם המשקפיים לחץ
יותר ויותר על עמנואל.
למחרת כשתמרה הביאה את האוכל לעמנואל הוא ניגש לדבר איתה.
"תמרה את חייבת למצוא פיתרון, אני לא מסוגל לעמוד בזה יותר."
"תחזיק מעמד, נראה לי שמצאתי דרך לצאת מהתסבוכת הזאת"
"באמת תמרה?! איזה יופי מה התוכנית?"
אני אגלה לך מחר כרגע אני חייבת ללכת."
"
למחרת בבוקר תמרה הגיעה כרגיל עם ארוחת הבוקר.
"עמנואל כך את זה. אתה יודע מה לעשות עם זה נכון?!"
בתוך הפרוסות לחם שלו, היא העבירה לו דיסק.
"כן אני יודע בדיוק מה לעשות עם זה, תוכנית טובה."
עמנואל זרק את האוכל הצידה לקח את הדיסק והתחיל לעבוד.
מה שהיה טוב, זה שבשביל שהוא יוכל לתקן את התקלות בקלות ולעבוד
מהר, הוא היה מחובר לכל הרשת של מיקרוסופט.
הוא חיכה עד לצהריים, ואז הוא נעמד הלך לדלת והתחיל לצעוק
שיקראו לביל.
אחרי חצי שעה בערך ביל הגיע.
"מה אתה צועק כאן?!"
"סיימתי ביל. סיימתי את הכל."
"לא יכול להיות! אתה כאן בקושי חודש."
"בוא תיכנס ותסתכל בעצמך."
ביל בחשש קל ניכנס לחדר ולא הוריד את המבט שלו מעמנואל.
"תראה לי, שב ליד המחשב!"
עמנואל התיישב בלי ויכוחים, הוא התחיל לעבוד ולהראות לביל את
כל התיקונים שהוא עשה.
ואז בדיוק ברגע שהוא היה מחובר לכל הרשת הוא הריץ את התוכנה.
זה היה וירוס קטלני, שפשוט מחק הכל, ואני מתכוון הכל!!!
"מה אתה עושה?! אתה תהרוס אותי!!!"
"זה בדיוק הרעיון ביל!"
ביל נפל על הריצפה מחזיק בחזה שלו והתחיל לצרוח.
"אני הרוס! אני הרוס!! אני הרוס!!! הכל ירד לביוב."
עמנואל לא חיכה, הוא רץ החוצה מהחדר, מצא את תמרה והם רצו ביחד
החוצה מהבניין.
ברחוב הם מצאו נהג מונית נחמד, שהסכים להסיע אותם ושאבא שלהם
ישלם לו בבית שלהם.
הם עצרו מול הבית וראו את המכונית של אבא שלהם.
הם רצו לכיוון הבית ודפקו אל הדלת, אבא שלהם פתח את הדלת וחיבק
את שניהם.
הוא שילם לנהג המונית וגם נתן לו טיפ בגודל 157%
אחרי כל החיבוקים והנשיקות הם נכנסו הביתה ותמרה הסתכלה
מסביב.
"אבא, איפה האמא החורגת שלנו?"
"הא היא, גירשתי אותה מפה, כשחזרתי ואתם לא הייתם הבנתי מה היא
עשתה, עכשיו אף אחד לא יפריד ביננו."
הם כולם התחבקו והיו מאושרים.
בלילה כשהם ישבו להסתכל בחדשות ידיעה אחת עניינה מאוד את תמרה
ועמנואל.
הקריין פתח ואמר:
מכה קשה היום למיקרוסופט, ביל גייטס נפטר מהתקף לב.
תמרה ועמנואל חייכו אחד אל השניה והתחילו לצחוק.
אבא שלהם לא הבין, אבל הוא חיבק אותם עוד פעם.

והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה...

THE END