הכל התחיל בזה שטסתי עם החברה הכי טובה שלי , ג'ון, לאוסטריה.
נכנסנו לאחד הכפרים המדהימים שהיו שם. כל הנסיעה שלנו היתה
בשביל למצוא את באר המשאלות, זאת שברגע שאתה יודע את מילות
הקסם אתה יכול לבקש מה שאתה רוצה. אנחנו, השגנו את המילים
מאישה זקנה שגרה באחד הכפרים שנחבאים ביערות. הצלנו אותה
משריפה שהיתה לה בבית, היא וכל החברות שלה טיפלו בנו במשך כמה
ימים, כאות תודה על כך שהצלנו את חברתם. בסוף השבוע שעבר היא
נתנה לנו את מילות הקסם.
כשהגענו אל הבאר התרגשנו כל כך עד שלא זכרנו מה בעצם רצינו
לבקש. לקח לנו כמעט שעה עד שנזכרנו. ג'ון הלכה ראשונה, היא
מלמלה כנראה את מילות הקסם ולאחר מכן ביקשה את משאלתה. לא
ידעתי מה היא ביקשה, אסור ליותר מהאדם עצמו ומלבאר לשמוע את
המשאלה.
הגיע תורי, צעדתי לבאר . הסתכלתי למטה, ראיתי את ההשתקפות שלי
במים, היא נראתה יותר שמחה ממני, יותר שמח ממה שהייתי במציאות.
טוב, נו, איך יכולתי להיות שמחה עם המציאות שלי? אני לא מבינה
איך הנאצים היו מסוגלים לחיות בידיעה שהם הרסו חיים של מיליוני
אנשים. אני הרסתי חיים של קרוב ל-10 אנשים, אם לא יותר, ואני
לא מסוגלת לחיות עם זה . גרמתי למותם של יותר מידי אנשים,
גרמתי לצער רב במותם לכל כך הרבה אנשים.
התלבטת באיזו משאלה לבחור. להיות שמחה לעד? למות? להיעלם? משהו
שיפסיק את העצבות? את הבדידות? - חשבתם על אהבה, נכון? -לא,
אסור לעוד מישהו בעולם הזה לאהוב אותי. אני לא אוכל לסבול עוד
בן אדם שיפגע ממני. זה הרי סופו של כל אחד או אחת שמתאהב בי,
למות.
בסופו של דבר מצאתי את המשאלה המושלמת בשבילי, אמרתי את מילות
הקסם וביקשתי, אני רוצה לראות את כל האנשים שהתאבדו בגללי, אני
רוצה לשאול אותם למה?  ....רק פעם אחת.
המשאלה המושלמת שלי.
בדרך כלל המשאלות לא אמורות להתגשם במהירות, ככה אמרה הזקנה
שהצלנו, "לוקחת לפחות שנה עד שמשהו מתחיל לפעול". אין לא את
הכוח לחכות שנה , אבל אין ברירה.

עבר שבוע מאז שחזרנו מאוסטריה לארץ, שום דבר לא קרה, עד לאתמול
בלילה. בשעה 1:30 לפנות בוקר, שמעתי קול קטן, שקט ושברירי..
ניסיתי לברר מאיפה בא הקול הזה, כעבור כמה דקות גיליתי יצור
מופלא וקסום-פיה. לא האמנתי למראה עיני.פיה קטנה וזוהרת, עם
כנפיים ואבקת פיות שיורדת ממנה ומנצנצת, בדיוק כמו בסרטים.
בהתחלה חשבתי שאני חולמת, אז צבטתי את עצמי וגיליתי שכנראה אני
לא. אז אולי השתגעתי? קרוב לוודאי, אחרי כל מה שעבר עלי, זאת
האפשרות הכי הגיונית. הפיה עפה אלי וביקשה סליחה שלקח לה הרבה
זמן להגיע אלי, אבל הדרך מאוסטריה לישראל קצת ארוכה. אני עדיין
הייתי המומה ולא הבנתי מילה ממה שהיא אמרה. אבל היא הסבירה הכל
שוב בעדינות ובסובלנות. היא הסבירה לי שהיא זו ששמעה את משאלתי
והיא זאת שאמורה להגשים אותה. אני הייתי כל כך שמחה. סוף-סוף,
אחרי כל כך הרבה שנים שלא ראיתי את אותם אנשים שגרמתי למותם,
לראות אותם שוב, זה הולך להיות מרגש. מאז שחזרנו מהבאר חיכיתי
לרגע שבו אוכל לשאול את אמיר- למה הוא עשה את זה? את פיטר- מה
עבר עליו באותו רגע? את איתן... את כולם.
שמחתי כשראיתי את הפיה, היא אומנם לא חייכה אבל אני שמחתי.
הפיה התחילה להגיד לי שהמשאלה שלי קצת לא רגילה, כי אני רוצה
לדבר עם אנשים שהתאבדו בגלל שלא רציתי להיות חלק מהחיים שלהם.
היא אמרה לי שהיא לא יודעת איך להגיד לי את זה, אבל זה בילתי
אפשרי להגשים אותה. ישר התנפלתי ושאלתי למה? הרי כל משאלה
יכולה להתגשם בעזרת באר המשאלות (שיותר מאוחר התברר לי שקוראים
לה באר הפיות). היא אמרה שהיא מצטערת ושאם אני רוצה אני יכולה
לבקש משאלה אחרת. חשבתי כמה דקות ולבסוף ביקשתי שתיתן לי את
האפשרות להבין למה אני לא יכולה לראות ולדבר איתם. היא הסתכלה
עלי ביאוש ואמרה " בבקשה... אם זה מה שלבך רוצה..." ואז היא
פיזרה את אבקת הפיות שלה ונעלמה.
במשך הזמן הבנתי שאין דבר כזה חיים שלאחר המוות. כל הקטע הזה
של גן עדן-גיהינום זה סתם בולשיט אחד גדול. אחרי שבן-אדם מת אז
הנשמה שלו מתה איתו והיא נקברת עם הגופה שלו. אין דבר כזה
גלגול נשמות. אין דבר כזה רוחות רפאים. ואנשים שמתאבדים לא
משוטטים על פני היקום בגלל שלא רצו לקבל אותם לא בגן-עדן ולא
בגיהינום, בתור עונש.

הבנתי שכשאנשים מתים הם מתים ללא כל זכר בשום מקום. וחוץ
מתמונות וזיכרונות אין יותר כלום.