לפתע הוא מסיט את פניו לעברי, הריח המוכר כל כך מתפזר בחדר,
ריח הפחד.
עכשיו הוא מזהה אותי. עוד שנייה חולפת, עתה הוא אומר לעצמו,
אולי זה לא אמיתי, אולי אני חולם, אולי תיכף תבוא המכשפה הטובה
ותציל אותי. אבל לא. תתבגר, חביבי, אין מכשפות טובות.
עכשיו מגיע השלב שהוא רואה את האקדח, אני מכיר את זה כל כך
טוב. עוד תנועה אחרונה, כמו בהמה, בדרך כלל זאת תנועה
רפלקסיבית, מין בעיטה מצחיקה או ניסיון לצעוק שלא עולה יפה.
עכשיו אני כבר רואה את הלבן שבעיניים, זה הרגע הקשה שאליו
התכוננו במהלך הקורס.
למען האמת, למרות כל האימונים איני מצליח להתמודד ביעילות עם
הרגע הזה. לפעמים אני אפילו מרחם קצת על המניאקים האלה.
אני עובר במהירות את השלב הרך של ההדק ומשתהה על השלב הקשה עוד
כמה עשיריות שנייה.
ואז אני לוחץ.
בדרך כלל הכדור משחרר את הצעקה הכלואה בחלל החזה בקתרזיס אדיר.
במקרה הזה אין אפילו צעקה, רק ראש שמוט הצדה ודממתו המצמיתה של
משתיק הקול. זהו, הגוף עבר בבת אחת למצב אחר לגמרי. עד לאותו
הרגע הוא עוד היה עסוק בצמיחה, בחידוש תאים, בעיכול, בזקפת
הבוקר שתוביל לתוך אשתו, בצחצוח שיניים... ומעכשיו הגוף יהיה
בובתי, סטטי, שרוי בשלווה עילאית, זהו רגע מקודש.
צעדים מהירים במדרגות, מישהו כנראה שמע משהו בכל זאת.
הדלת נפתחת, זאת אשתו.
אני חומק במהירות מהחלון. צריך למהר, אחרי הכל אני עוד אמור
לצאת שבת היום, המפקד אמר, "שבת על כל מלוכלך".
והנה באה השלווה. בבת אחת וללא הקדמות והיא כבר שורה בך.
כבר שבועיים שאני רודף אחריה ואין לך דבר מתסכל ומעייף מהמרוץ
אחר השלווה.
מנסה להכריח את עצמי לישון, אך הגוף בשלו. פעמים אתה מרגיש
אותה בפתח, אך היא חומקת לבלי שוב. שולי אדרתה מדגדגים את
עפעפיי והיא ממשיכה לנוע אל אדם ראוי ממני. בנות לווייתה,
המוזות, חולפות על פניי, מתלחשות האחת עם רעותה, מנופפות לי
לשלום וממשיכות במעופן.
הנה היא מאיטה את פעימות הלב. פרקי אצבעותיי נעים בקושי. כל
ענן מקבל משמעות. הנוף מתקבע בעיניים, החוף מתמזג עם המים.
המונוטוניות, צלילי הרגאיי רודפים זה את זה ללא שינוי. השיעמום
רחוק ממני, כמרחק המשמעות.
מבקש את הזווית הנוחה להדלקת הסיגריה. המאמץ מעייף, העיניים
נעצמות. כלום, אין מחשבות בראשי. מנסה לשחזר מילים שלפני
דקות/שנים השתמשתי בהן, לאה מן המאמץ, פוקח את עיניי. רוכל עם
שתייה קרה מסתיר לי את הנוף. מסתיר? לי? הייתי אומר לו לזוז,
אבל איך לפתוח את הפה?
והמילים שייצאו יהיו כל כך זרות לי, כאילו קראתי אותן משיחון.
הנה היא באה, השלווה. הצוואר מתרומם לראות את השמים. עננים
אפורים הופיעו, מאיימים איום סתום, אך זו שלווה שאינה תלויה
במזג אוויר.
עכשיו אני מעביר הילוך. המחשבות מתחילות להתרוצץ במוחי במהירות
מסחררת. אני מנסה לתפוס כמה מהן. אומרים שאנשים הפסיקו לחפש
משמעות. האם הפסקנו? או שמא אנו טרודים מדי בשאלות, איזה תה
לקנות במכולת? האם 2,700 שקל זה ברוטו או נטו? איזה קו מגיע
לרחוב פינס?
טרודים מכדי לשאול, מה אנחנו עושים פה? איפה קונים כרטיס חזרה?
וכמה שווה ביטוח החיים שלנו?
האם מובטלים מתאבדים יותר מאחרים מפני שאין להם עבודה, או משום
שהם עוצרים ושואלים את עצמם שאלות רבות מדי?
כן, בשביל הרגעים האלה אנחנו חיים. שמונה עשרה שניות של זרמה
חמה בשבוע. לכל היותר שלוש שעות של שלווה אמיתית בשנה. כל רגע
כזה משאיר טעם של עוד, אבל אין עוד, וכאשר הוא חולף, שוב המרדף
וחוסר השקט. אין דבר כזה, לנקות את הראש, אולי בטייפ, אבל לא
אצלנו, המחפשים, כורי השלווה.
תחליפים בצורת חומרים משכרים לא מספקים אותנו. תנו לנו את הדבר
האמיתי, בלי הנפילה. הנחיתה הקשה.
הפחד מן ההצלחה ואימת הכישלון מנחים אותנו עקב בצד אגודל אל
הבינוניות. אין התעלות. ועכשיו אני... והנה חלף הרגע.


ספר חדש: 'נורמלי' מאת - ערן לבני, הספר מתאר אפיזודות קצרות
בחייהם של תשעה גיבורים בתקופות חיים שונות - גיל העשרה,
העשרים והשלושים. הספר יצא בהוצאת אסטרולוג וניתן להשיגו
בחנויות הספרים וכן באתרי הקניות באינטרנט