להיות בזמן הלא נכון במקום הלא נכון. תמיד אהבתי את הביטוי
הזה. כפי שלימד אותנו סטיבן הוקינג, כל היקום שלנו הוא איזה
טריק של זמן ומרחב, ובביטוי פשוט אחד אנו מבטאים כשל של זה כמו
גם של האחר, ויוצרים בכך את הדרגה הגבוהה ביותר של חוסר מזל
שהפרט יכול להגיע אליה.
אולם לאחרונה התברר לי כי לא תמיד מדובר במזל גרידא. לעיתים
קיים כוח עליון, איזושהי יד מכוונת המציבה את האדם בזמן הלא
נכון במקום הלא נכון בכוונה תחילה, ויש לה סיבות טובות.  
פיסת מידע חסרת ערך זו שינתה את חיי, וברצוני לחלוק אותה עם
הקורא המשועמם.  
                                     

היה זה היום הנורא ביותר בחיי.
הוא דווקא לא התחיל ככה. להיפך. השמש ליטפה אותי בחמימות מבעד
לחרכי התריס כשפקחתי את עיניי בבוקר. קמתי על רגל ימין, מלא
חיות ומרץ, ויצאתי לתת אוכל לחתולים. אצלי אף אחד לא נשאר רעב.
גם לא החתלתול הקטן והאומלל שכולם תמיד עושקים. יש לי שיטה.
אני זורק את האוכל למרחק כמה מטרים, וכשהפראיירים הגדולים
מסתערים עליו, אני דואג לקטנצ'יק. הוא החביב עליי מכולם. יום
אחד אאמץ אותו.  
אבל לא היום. היום יש לי הרבה מה לעשות. יצאתי לשמש הנעימה.

הבית שלי נמצא בפינה של אחד הצמתים הכי מסוכנים בארץ. בשעות
הבוקר הצומת הומה זקנות, מהסוג שקם בארבע לפנות בוקר ויוצא
בשבע לטיול בשמש, לחמם קצת את העצמות הותיקות. כמובן שהשילוב
של צומת סואן וזקנות איטיות וקצרות רואי הינו קטלני במיוחד,
וכבר קרו מקרים מעולם.
מסיבה זו אני בד"כ מקדיש איזו שעה בבוקר על מנת לסייע לזקנות
האלו לעבור את הכביש בשלום. הן כמו החתולים. את התודה הן לא
מביעות במילים, אבל היא מורגשת באויר בעוצמה שמילים לא יכולות
לתאר.
באותו יום לא יכולתי להשלים את השעה שלי. ראיתי בחיי כל מיני
סוגים של נשים קשישות: הסוג העירני עם הסיפורים המרתקים, הסוג
החם שרואה בכל צעיר נכד, הסוג האפאטי שחי בבועה, וגם כמה מהסוג
הסנילי והמבולבל.
אבל זקנה מבולבלת שכזו לא ראיתי מימיי. שמעתי אותה קוראת בשמי
בדיוק כשסיימתי להעביר זקנה-סבתא את הכביש ("תודה, חמוד"
וצביטה בלחי) והמכוניות חזרו לשטוף את הצומת.
לאמיתו של דבר, היא צעקה "בן גוריון, בן גוריון", אבל היה די
ברור שהיא מתכוונת אליי. היא הסתכלה ישר עליי ונופפה בידיים,
ואני ניצלתי שעת כושר לחצות את הכביש ולגשת אליה. כשהגעתי
אליה, סקרה אותי הזקנה מכף רגל ועד ראש.
"אתה לא בן גוריון", הודתה בטעותה, "אתה מלאך המוות!"
היתה זו האשמה כבדה למדי, ולא נראה היה שיש לי סיכוי להתווכח
איתה. אפילו לא ניסיתי, והקשישה המשיכה: "באת לקחת אותי? שיהיה
במזל טוב! חושב אפחד? אין אני מפחדת ממאום. גם לא מהמוות
בכבודו ובעצמו!"
ובאומרה זאת הושיטה לי יד לקחתה.  
התחלנו להתקדם לעבר המדרכה בצד השני, כאשר לפתע שברה הזקנה חזק
ימינה, לכיוון המכוניות הנוסעות, וקבעה: "הולכים לשם!"
סימפוניית צפירות פילחה את האוויר.
"אני חושב שעדיף ללכת לכיוון הזה", ניסיתי בעדינות לכוון אותה
למקום בו לא תידרס, אבל היא התעקשה. נאלצתי להפעיל מעט כוח על
מנת למנוע ממנה להשליך עצמה תחת גלגלי אוטובוס עצבני, והיא
נשרכה אחריי בטרוניה.
"לאן אתה גורר אותי?", יללה הזקנה, "אתה רוצה לאנוס אותי?"
"חס וחלילה!", הזדעזעתי.
"אז תזוז!", פקדה נחרצות, "אולי מישהו אחר רוצה!"
היא צחקה צחוק חורקני, והשתעלה, ואז שאלה מה כל כך מצחיק.
אין ספק שהיא לא היתה לגמרי בסדר. שמחתי כשהגענו לצד השני.
שמטתי את ידה ופניתי ממנה. היא לא זזה ממקומה. רק הביטה סביבה
בחוסר בטחון בולט וניסתה להמעיד במקלה את העוברים ושבים.
"איפה את גרה?", שאלתי בחוסר חשק.
היא נקבה בכתובתה ונטלתי שנית את ידה. הלכנו זה בצד זו, אני
דומם לחלוטין ואילו היא לא פסקה מללהג לכל אורך הדרך.
"הצעירים של היום", קבלה בקול, "רק לאנוס זקנות הם רוצים.
זקנות ובעלי חיים. חיים או מתים. ולרצוח. כל מי שנאנס או נרצח
פעם יודע. נאנסת פעם?"
"מה?", עניתי בפיזור נפש, "לא, לא ממש"
"שטן צעיר כמוך לדוגמה", המשיכה הזקנה, "ודאי תשב כל היום עם
חבריך הפושטקים, כולם פליטי מוסדות לעבריינים צעירים, תשתו,
תעשנו ותקריבו ילדים קטנים למולך. בזמני הפריחו שממה. היום
מקריבים חתולים. פני הדור כפני הכלב."
"כמעט הגענו", אמרתי, מנסה לעודד את עצמי יותר מאשר אותה.
"זה מותיר לי שלוש ברירות", שאגה הזקנה, "או להכנע, או להלחם!
ואני אלחם! בגופתי לא תבצעו זממכם המרושע! חבורת מצורעים זבי
חוטם..."
"זה פה", שחררתי אנחת רווחה כשעצרנו מול בניין ישן ועלוב
למראה.
"צדיק גדול אתה, מלאך המוות", הודתה לי הזקנה בהתרגשות, "אזכור
אותך בתפילותיי".
להפתעתי העניקה לי חיבוק דוב ממושך בטרם נכנסה לחדר המדרגות.
פניתי ללכת, אך כעבור מספר צעדים אחזה בי דאגה בלתי מוסברת,
וחזרתי על עקבותיי, רק לוודא שהיא הצליחה למצוא את דירתה.
היא לא. מבעד דלת חדר המדרגות ראיתיה יושבת שפופה בפינה,
מרוכזת מאד ברצפה ומניעה ידיה בתנועות איטיות אך בטוחות. היא
התעסקה שם במשהו. התקרבתי כדי לראות במה. לרגע מטורף אחד זה
נראה כמו...
לא יכול להיות. מצמצתי מספר פעמים והבטתי שוב. כן. הזקנה
החביבה בהחלט גלגלה ג'וינט. והנה היא מתכוננת להצית אותו.
לא רציתי לראות את זה. התרחקתי משם במהירות. הרגשה מוזרה
השתלטה עליי, ולא יכולתי להסביר אותה. נכון, לא כל יום רואים
קשישה בת 70 מחששת, אבל אין שום סיבה שזה כל כך יטריד אותי.
אין סיבה שאני ארגיש כל כך מוזר, כאילו איבדתי משהו, כאילו...
"היא כייסה אותי!!!", הצרחה מקפיאת הדם שלי הבהילה שתי נשים
מבוגרות שחלפו באזור (אחת מהן אחזה בליבה באופן מבשר רעות).
מיהרתי לרוץ חזרה לבניין המפורעש בו נטשתי אותה. כמובן שהיא
כבר לא היתה שם. לא היא ולא הכסף שלי. הלוואי שירצחו ויאנסו
אותה, בסדר הזה.

חזרתי הביתה.
למזלי, בשל בעיות נפשיות אלו ואחרות אני מחזיק את תעודותיי
בנפרד מהכסף, כך שהמסטולה העתיקה גילחה ממני איזה 300 שקל, אבל
שום דבר מעבר לזה. רשיון הנהיגה שלי עדיין היה אצלי, והשתמשתי
בו כדי להגיע לאוניברסיטה, לביקור שידעתי שישפר את מצב רוחי.
תוצאות המבחן האחרון מתפרסמות היום, ואת ביצועיי בו ניתן
להגדיר כלא פחות מגאוניים. זה היה מסוג המבחנים האלה שהכל הולך
בהם, שכל מה שלמדת מתחבר פתאום לכלל משהו שלם וברור עד כדי כך
שאין כלל צורך לעצור ולחשוב. רק לכתוב ולחכות למאה.  
עשרים ושבע. במספרים זה נראה יותר גרוע. 27. היה כתוב משהו ליד
הציון, בכתב קטן מאד. קשה היה לקרוא, אבל זה דמה באופן חשוד
ל"מפגר". קיוויתי שלא הפרופסור רשם את זה. קיללתי אותו בקול
ובהטעמה, הסתובבתי והתנגשתי בו. הוא עף לרצפה. למה אנשים תמיד
עומדים מאחורי הגב שלך כשאתה מדבר עליהם מאחורי הגב? ניסיתי
לחמוק משם במהירות בתקווה שלא יבחין שזה אני. תוך כדי כך דרכתי
לו בטעות על האצבעות, ונדמה לי שהוא קילל אותי בחזרה.
זה לא היום שלי.

חזרתי הביתה.
הייתי די מבואס. זה היה מבחן חשוב. זה גם היה פרופסור די חשוב.
באסה.
בעודי שוקע ברחמים עצמיים צלצל הטלפון. תרופת הפלא שלי התקשרה.
קוראים לה הדס ואנחנו יחד חודשיים. היא ממש חמודה. מסוג
הבחורות שכל הזמן מתחשק לחבק, ללטף ולשמוע את הקול המתוק שלהן
לוחש לך באוזן.
כשביקשה שאקפוץ אליה, ידעתי שזה בדיוק המקום הנכון בשבילי בעת
קשה זו. זינקתי למאזדה שלי ודהרתי אליה.
 
"זה לא אתה, זאת אני", עיניה היו מושפלות אך קולה שקט ויציב.
"אבל הכל הלך כל כך טוב", הייתי בהלם, "אני לא מבין"
"אין כאן מה להבין", הדס דיברה בקול איטי ורך, שנועד אולי להקל
עליי ולהרגיע אותי, אבל גרם לי להרגיש כמו ילד מפגר. "זה פשוט
נגמר"
"אבל למה?", הקשיתי, "חייבת להיות סיבה! אני מכוער? אני
משעמם?"
"אמרתי לך", היא המשיכה לדבר אליי כמו לאוטיסט, "זאת אני..."

"מה זאת אומרת: 'זאת את'?", שאלתי בכעס, "יש לך מישהו אחר? את
לסבית?"
"לא", לחשה הדס.
"אז תגידי לי את האמת!", בלי לשים לב עליתי לטונים גבוהים.
"טוב", היא נעתרה, "האמת היא...",היא עצרה לקחת אויר, "הוא קצת
קטן..."
ברחתי משם. אם היא לא יודעת שכשמבקשים את האמת בסך הכל רוצים
לשמוע שקר שאפשר להאמין לו, באמת אין לי מה לחפש איתה. ועם
זאת, כל כך בא לי לחבק אותה... לכרוך את זרועותיי סביב גופה
הרך... להדק את כפות ידיי סביב צווארה העדין... ללחוץ חזק ולא
להרפות לעולם... אני כבר מתגעגע אליה. לא יודע מה אעשה בלעדיה.
הלוואי שתחטוף עגבת בצד אחד וטחורים בצד השני. זונה ארורה.  
הייתי ממש עצבני. קודם זקנה מסוממת בוזזת אותי, אחר כך אני
נכשל במבחן החשוב ביותר של הסמסטר (ואולי מסולק מהאוניברסיטה
בעבור תקיפת מרצה), ועכשיו החברה שלי מנפצת את ליבי ואת שרידי
הגבריות שלי לרסיסים. מה עוד יכול לקרות לי?!
דפקו לי את האוטו.
לא האמנתי למראה עיניי. הפח בצידה הימני של המאזדה שלי התעקם
לגמרי, עד כדי כך שלא ניתן היה לפתוח את דלת המושב שליד הנהג.
חיפשתי פתק. לא היה. ברברים! אם הייתי תופס את מי שעשה את
זה... יכולתי לדמיין את עצמי מסתער עליו בחמת זעם, וחוטף ממנו
מכות רצח. למה מי אני, רוקי?
הוצאתי את התסכול באגרוף אדיר למאזדה. זה כאב לי הרבה יותר
מאשר לה.

חזרתי הביתה.
הייתי עצבני בטירוף.
שמתי קצת אוכל בכלוב של האוגר שלי והתיישבתי לידו. הוא היה
אצלי רק שלושה ימים ואפילו שם עוד לא הספקתי לתת לו, אבל רק
מלהסתכל עליו, חמוד שכזה, הרגשתי שאני נרגע קצת. שלווה, זה מה
שאני צריך עכשיו.
ישבתי בשקט, מלטף את האוגר בהיסח הדעת, ושקעתי במחשבות.
כעבור מחשבה או שתיים, נקטע השקט שלי על ידי כאב חד בקצה
אצבעי. התבוננתי בהלם בדם שבצבץ ממנה, מתקשה להאמין שהאוגר
המטומטם הזה נשך אותי. ועוד יש לו החוצפה לקפץ עכשיו בעליצות
בכלוב שלו עם מין הבעה משונה על הפנים. יכול להיות שהוא צוחק
עליי?
נטלתי סכין קצבים עצומה ופתחתי את דלת הכלוב, מבט נחוש בעיניי.
מה הוא חושב לעצמו?! מה לעזאזל אני עושה?! ממש נבהלתי מעצמי.
גם האוגר נבהל. הוא רעד כולו ופרוותו סמרה. מסכן קטן. הוצאתי
אותי מהכלוב ועירסלתי אותו בזרועותיי. ליטפתי אותו ברכות,
שיירגע. המהמתי לו. הוא נשך אותי עוד פעם.
אוגר בן כלבה!
נתתי בו מבט מזרה אימה והוא הסתכל לי ישר בעיניים, בלי למצמץ.
"הגם אתה, ברוטוס?", שאלתי בעצב.
עד אותו רגע לא ידעתי שאוגרים יכולים לחייך. אבל האוגר הזה
חייך. חיוך מעצבן מתחת לשפם. באגס באני סטייל. הוא צחק עליי,
בלי ספק. החזרתי אותו לכלוב. נראה לי שאני אקרא לו 'טינופת'.

דמדומים.
שקיעה.
חושך.
ישבתי בכורסה ובהיתי בחלל באוויר. שעות ככה. לא בא לי לעשות
יותר כלום ביום המקולל הזה. שיערתי שהכי בטוח פשוט לשבת ולא
לזוז. בצורה כזו לא יכולים לקרות לי יותר מדי דברים רעים.
כמובן שנרדמה לי הרגל. בעקבותיה נרדמתי גם אני, וכשהתעוררתי
(עם צוואר תפוס) הסתכלתי מנומנם בשעון ונתקפתי פאניקה. מחר יש
לאמא יום הולדת, וטרם קניתי מתנה. מזל שידעתי בדיוק מה אני
רוצה לקנות ואיפה אני יכול להשיג את זה. עוד יש לי סיכוי
להספיק.
נכנסתי למאזדה הנכה שלי וטסתי לקניון.

הגעתי למקום בזמן שיא שדרש ממני הרבה מאמץ ו 12 עבירות תנועה.
זה לא הטריד אותי יותר מדי. הרגשתי טוב מאד עם עצמי כששעטתי אל
תוך החניון בידיעה שהגעתי בזמן. סוף סוף משהו הולך לי כמו
שצריך היום. נותר רק להחנות את האוטו ולמהר לחנות.
בעיה.
החניון היה בהחלט קטן יחסית לגודל הקניון. הקפתי אותו פעם
ופעמיים, אך לא נראה כל זכר למקום חניה פנוי. המאזדה האומללה
התחילה להשתעל בהקפה השלישית ונתתי לה לנוח קצת, מביט סביבי
בייאוש. הייתי צריך לדעת. אם כל היום המזל הרע הרג אותי, מה
יותר טבעי עכשיו מאשר להתעלל בגוויה.

לפתע אורו עיניי.
מה שהאיר אותן היו אורותיה האחוריים של גולף אדומה, אי שם בקצה
שורת המכוניות שמשמאלי. אין מראה יפה יותר עבור נהג המחפש
חנייה מאשר מכונית המפנה לו באדיבות ובאלגנטיות את מקומה.
אלוהים יברך את הגולף הזו ואת הנוהג בה! התקדמתי לעבר היעד
ונעמדתי במצב הכן.
ובו נשארתי.
מסיבה לא ברורה, הגולף לא זזה ממקומה. בהיתי בה בתקווה שהלכה
ונמוגה בעוד היא נותרת תקועה על עומדה. מה הבעיה שלה? הנהג לא
יודע להכניס לרוורס? שיתאפס על עצמו, הזמן שלי מוגבל. ישבתי על
קוצים, מחכה שיקרה הנס.

5 דקות.
רעש מנוע משתעל נשמע מאחוריי עת נטשה אחת המכוניות את חנייתה
בחריקת צמיגים. לא הנדתי עפעף. המקום המיועד לי נמצא משמאלי,
ואין לי כוונה לוותר עליו. כל מי שחיכה אי פעם למשהו מכיר את
ההרגשה הזו. ככל שמחכים יותר, כך מרגישים מטופשים יותר אם
מוותרים בלי שהושגה המטרה. גם הנהג המוגבל ביותר ימצא את
הרוורס בסופו של דבר. אני אחכה.  

10 דקות.
פזלתי לכיוון המקום שהתפנה קודם. סובארו מכוערת בצבע בז'
התנחלה בו, וקרצה לי עם הפנס השמאלי. לא הגבתי. חזרתי למקד את
מבטי בגולף האדומה, חש כיצד הדם עולה לאט אבל בטוח לראש העצבני
שלי. סיום הולם ליום שכזה, להתקע שעה מאחורי אידיוט שלא מסוגל
לצאת מחנייה. בטח ערס גדול ומטומטם עם בעיות מוטוריות קשות
ואימפוטנציה. לא שאימפוטנציה קשורה לעניין, אבל אני מקוה שיש
לו. קיללתי אותו נמרצות, בהתחלה בלב ואז בקול רם.

15 דקות.
שמעתי שיש אנשים שזה הכיף שלהם בחיים, לרבוץ עם האוטו במקומות
הידועים כקשים למציאת חנייה, כמו ת"א ביום שישי בלילה, ולחכות
לקורבנות התמימים. כשמגיע נהג תאב חנייה, הנבלות עושים קולות
של מי שיוצאים מהחנייה, והקורבן המאושר נעצר ומחכה. ומחכה.
ומחכה. כל אותו הזמן המנאייקים יושבים להם באוטו ומתפקעים
מצחוק. סאדיזם לשמו.
בדרך כל מי שמשחק את המשחק המעוות הזה הם אנשים גדולים
ומפחידים. לאנשים במשקל נוצה כבר יותר בטוח לשחק רולטה רוסית,
משום שגם היצורים השלווים ביותר הופכים לרוצחים צמאי דם כאשר
הם נופלים קורבן למשחק שכזה. יעידו על כך החזיונות שהתחלתי
לראות בעיני רוחי, מין אורגיה שלי, של נהג הגולף ושל מסור
חשמלי. אם הייתי גבר הייתי יוצא כבר מהאוטו ומפרק אותו, את הבן
של אלף זונות הזה. מי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים.  
 

20 דקות.
החנות נסגרת עוד דקה. אין לי כבר שום סיכוי להגיע בזמן. בכל
זאת אני ממשיך לחכות שהחלאה הארורה יפנה את המקום. זה כבר
עניין של עקרון.
אני אחכה פה עד שהוא ייצא, ואז אלחץ על הדוושה עד הסוף ואדביק
אותו ואת הגולף המזורגגת שלו לקיר. אם הוא ישרוד הוא בטח ייצא
מהאוטו עם המאה עשרים קילו של שרירים שלו ויקרע לי את הצורה.
אבל זה יהיה שווה את זה.
היא זזה!
הגולף החלה לנסוע ברוורס, לאט לאט, סנטימטר סנטימטר... ונעצרה.
התבוננתי בציפייה. היא לא נעה עוד. סך הכל זזה איזה 20 סנטימטר
אחורה, נוטעת בי תקוות שווא. סוקה בלאד! אני לא ממוצא רוסי,
אבל למדתי משהו בצבא. יוב טבויו מט! או שהבחור ממש נכה, או
שהוא ממש משחק איתי. ואני ממש מתעצבן...  

חצי שעה.
הגעתי לנקודת השבירה. אם הבנזונה כל כך מתקשה לצאת מהחנייה,
אני אעזור לו. לא סתם עברתי טסט ראשון.
יצאתי מהמאזדה וטרקתי את הדלת. התחלתי להתקדם לעבר הגולף, רואה
אותה רק בקושי. מסך אדום כיסה את עיניי, ותיארתי לי שזה מה
שקוראים "רצח בעיניים". ורצח יהיה פה. לא חשוב כמה הוא גדול,
לא חשוב כמה הוא מפחיד, לא חשוב כלום. זו הפעם האחרונה שהחרא
הזה משחק את משחק החנייה הקטן שלו. אני אדאג לזה, גם אם זה
יהיה הדבר האחרון שאעשה.
הגעתי לדלת של הגולף.
פתחתי אותה בתנופה.
ומתוכה יצא היצור המקסים ביותר שראיתי אי פעם במציאות, על מסך
או במגזינים מפוקפקים.
היא פשוט היתה יפהפייה. זה לא היה רק השיער הזהוב הגולש, שאי
אפשר שלא להשתוקק לגעת בו, להרגיש כמה הוא רך. גם לא הכחול
העמוק והמדהים של העיניים הגדולות, העטופות ריסים מאורכים. זה
היה יותר משפתי השושנה האדומות, שהפה מתייבש מרוב כמיהה
לנשיקתן. אפילו יותר מהגוף החטוב להפליא, כמו נוצר בידי פסל
מוכשר במיוחד.
קרן ממנה משהו. משהו רך וחם, עדין ויפה. משהו שקשה להגדיר
במילים, אבל אתה יודע שאתה רוצה אותו. זו ההשראה שמדרבנת
סופרים, המוזה שמעוררת משוררים, התמצית של כל מה שטהור ויפה
בעולם.
נתתי לה בומבה בדיוק בין העיניים. היא הוטחה לאחור על המכונית,
אבל איכשהו נותרה עומדת. אז הבאתי לה ראסיה אדירה לפרצוף וברך
לבטן התחתונה. היא זעקה ונפלה על הקרקע, מקופלת, ידיה מנסות
לשווא לעצור את נהר הדם שזרם מאפה.
משכתי בשערה והקמתי אותה. היא לא תיגמר לי כל כך מהר. החטפתי
לה כמה סטירות לחי, מעיף את ראשה מצד לצד, ודפקתי לה איזה
אגרוף או שניים לסרעפת לפני שהרפיתי ממנה, מניח לגופה לקרוס
כמו מגדל קלפים.
הייתי צריך להתחפף משם באותו רגע. אבל עוד היה לי דם בעיניים.
אירועי היום טסו לי בראש שוב ושוב והציתו אותי כל פעם מחדש.
נשארתי איתה.

זעקת השבר הנשית נשמעה מאחוריי בזמן שבעטתי לה בצלעות.
בעקבותיה שמעתי אנדרלמוסיה של צרחות וצעקות וטפיפות רגליים,
ומתוכה נשלחו ידיים שאחזו בי מאחור וקרעו אותי ממנה. לא
התנגדתי. נרגעתי כבר. נותרתי רגוע גם כשנשמעה הסירנה. הלכתי
איתם בשקט. לא דאגתי. הם יבינו שזה הכל קטע של חוסר מזל
היסטרי. פשוט עניין של להיות בזמן הלא נכון במקום הלא נכון.  
                                     

המשפט היה די קצר. קיבלתי חצי שנה בכלא השרון. הזמן לא כל כך
מתאים לי. גם המקום לא משהו.