היא עמדה על החול הלח ליד הקבר שלו, הביטה במצבת האבן המלוטשת
דרך מסך הדמעות שהציף את עיניה. הכתום של השקיעה השתקף במצבת
האבן הקרירה שהפרידה ביניהם, יחד עם מסך תמידי של דמעות, שהציף
את עיניה כל אימת שנזכרה בו.
האהבה הזאת שהייתה להם, הניצוצות - מעולם היא לא חשה כך לפני
כן, וידעה שהתחושה הזאת לעולם לא תשוב.

כשמלאכים קוראים בשמך, אתה חייב ללכת איתם. גם אותו הם לקחו,
המלאכים.
היה זה גורלה, כך היא חשבה. הכדור נפלט לכיוונה, אבל הוא דחף
אותה מנתיבו, ונקלע לשם בעצמו. ואז הוא קם ואחז בידם, משאיר
אותה מאחור, לבכות.
עד שהמלאכים יקראו.

ידה הושטה לפנים, אוחזת בוורד לבן בחולשה שאחזה בה מאז מותו.
היא הניחה את הורד על הקבר. ואז היא נשברה. פרצה בבכי, נתנה
לדמעותיה המלוחות, האטומות, ליפול על הקרקע, נתנה לאדמה לספוג
את הכאב הנצחי.
היא נשפכה בלא כל צורה מוגדרת על האבן הקרה, מכאוביה התפשטו
לכל כיוון, ודמעותיה הכבדות, צבועות בדמו, המסו את שארי ליבה
האחרונים.